כתב המחאה [טשעק] לצדקה ורוצה לחזור בו

בסוגיין מבואר שבאמירה לבד שרוצה ליתן לגבוה הרי זה כאילו מסר ונתן כבר, והגמרא מסתפקת אם נחשב הדבר כאילו כבר הוקרב הקרבן.

וכתב הרא"ש (שו"ת, כלל יג סי' א) שלענין צדקה, דווקא כאשר הוציא בשפתיו שרוצה ליתן לצדקה מחויב לקיים נדרו, אבל אם חשב בליבו ליתן, אינו מחויב ליתן ויכול לחזור בו. וכן כתב הריטב"א (שבועות כו: ד"ה משום דהוי), אך הוסיף שאם מקיים את מה שגומר בליבו הרי הוא ירא שמים ועליו נאמר (תהילים טו ב) 'ודובר אמת בלבבו'.

אולם דעת המרדכי (קידושין פ"א סי' תצה) והמהרי"ק (שורש קנט ענף ה-ז) שאפילו במחשבה לחוד מחויב ליתן כפי שחשב, ומה שנקטו 'אמירה לגבוה' ולא אמרו 'מחשבה לגבוה', היינו משום שכאשר אדם אומר, ניתן לכופו לקיים את מה שהוציא בשפתיו, אבל מחשבתו של אדם אין אנו יודעים עד שיאמר, ולכך לא ניתן לכופו.

שתי הדעות הובאו ברמ"א (יו"ד סי' רנח סי"ג), והסכים הרמ"א עם דעת הפוסקים שחייב לקיים מחשבה שנדר ליתן לצדקה.

ובדת אש (שו"ת, סי' יד) כתב, שאף לדעת הסוברים שגם מחשבה לצדקה היא כמסירה, היינו כאשר הוציא מפיו ליתן לצדקה ולא הוציא מפיו כמה יתן וכדו', וחשב במחשבתו על דבר וסך ידוע אז צריך לקיים מה שחשב, אבל אם האדם לא הוציא מפיו כלום, אף שהיה במחשבתו ליתן דבר לצדקה אין שום חיוב עליו, כמו בכל נדר ושבועה שאינו כלום אם לא הוציא בשפתיו, והו"ד בגליון מהרש"א (יו"ד שם), והסכים עימו במהרי"א (שו"ת, יו"ד סי' שיא).

אולם, החתם סופר (שו"ע יו"ד סי' רנח, שו"ת יו"ד סי' רמג, חידושים נדרים ז. ד"ה בהגהת) כתב, שאף אם חשב ליתן כופין אותו ליתן אם אומר שחשב כן, וכן בושב הכהן (שו"ת, סי' יח) כתב, שאם נדר בליבו לצדקה יכול תוך כדי דיבור לחזור בו, הרי מוכח מדבריו שאם לא חזר בו, נדרו נדר אף שהוא במחשבה לחוד.

ובבאר משה (שו"ת, ח"ב סי' ח) נשאל מאחד שכתב המחאה [טשעק] לצורך צדקה ושוב נתחרט בו וקרעו, ושאלו אם מחויב הוא לקיים וליתן הסכום שכתב מתחילה משום שהוא כנדר ושוב אינו יכול לחזור ממנו. והנה, לו היה כותב הריני נודר כך וכך לצדקה אע"פ שלא אמר, עצם הכתיבה נחשב למוציא בשפתיו, שאין חילוק בין אמירה לכתיבה לענין נדרים ושבועות, וכמבואר בחות יאיר (שו"ת, סי' קצד) ובחתם סופר (שו"ת, יו"ד סי' רכ, רכז), אולם היות שרק הרהר בדעתו ליתן כך וכך לצדקה, ושוב הלך וכתב המחאה על סכום זה, נחשב הדבר כמחשבה לצדקה ולא כנודר בכתב, ולכאורה תלוי במחלוקת הפוסקים לגבי מחשבה לצדקה כשלא הוציא בשפתיו כלל. ותחילה השיב בהוכחות להוכיח כדעת הסוברים שמחשבה לחוד מחייבת לצדקה ואפילו שלא הוציא בשפתיו, ולא כדעת הדת אש וסייעתו. ולבסוף הסיק שהיות שאחר שהרהר בליבו עשה מעשה כתיבה לקיים הרהורו, לכל הדעות חייב לקיים נדבת ליבו ואסור לו לחזור בו.