לברך המוציא על לחם שלם שהתחיל לחתכו

כתב הבית יוסף (או"ח סי' קסז ד"ה ויבצע) שיש מצוה לברך ברכת המוציא גם בימות החול על לחם שלם, ומכל מקום קודם הברכה יתחיל לחתכו קצת, כדי שלא יהיה הפסק גדול בין ברכת המוציא לאכילה, ושיעור החיתוך שעדיין אפשר להחשיב את הלחם לשלם, כתב הרא"ש (ברכות פ"ו סי' יט) שאם עדיין מחובר כל כך שאם יחזיק בפרוסה יעלה עמו כל הלחם עדיין נחשב למחובר. אולם בהגהות מיימוניות (ברכות פ"ז אות ו) כתבו בשם רבינו ברוך, שאפילו אם חתך שיעור גדול יותר, ואם יחזיק בפרוסה הלחם לא יעלה עמו, עדיין נחשב לשלם, וכתב הבית יוסף שאין לחוש לדעת רבינו ברוך מאחר שאין טעם לדבריו.
ובשו"ת שער אפרים (סי' א) כתב, שהרא"ש ורבינו ברוך חולקים אם הלכה כדברי רבינא בסוגייתנו, שרבינא אמר שכל העומד לחתוך כבר נחשב לחתוך, והחיבור של אוכל נחשב למופרד. ולכן סובר רבינו ברוך, שמכיון שהלחם עומד לחיתוך שהרי לאחר הברכה יש לבצוע אותו, אם כן הרי הוא כבר נחשב לחתוך, ולכאורה לא היה צריך להחשיבו לשלם, ואין הבדל בין אם יחזיק את הפרוסה כל הלחם יעלה עמו או לא, ואם אנו סוברים שגם כאשר הפרוסה מופרדת קצת עדיין הוא נחשב לשלם אף שעומד לחתכו ודינו כחתוך, אם כן גם כאשר חתכו הרבה עד שאם יאחז בפרוסה הלחם הגדול לא יעלה עמו, גם לא יחשב לפרוד כיון שאינו נחשב לחתוך לגמרי.
והרא"ש שחולק ואינו סובר כרבינו ברוך, משום שסובר שאין הלכה כרבינא שכל העומד לחתוך נחשב כחתוך, כיון שבסוגייתנו מבואר שרבינא בא לתרץ את דברי רבי מאיר, אבל לדברי חכמים שהלכה כמותם אין צריכים לתירוצו של רבינא, וא"כ דברי רבינא לא נאמרו להלכה.
ובשו"ת חכם צבי (סי' סב) נשאל בביאור דברי השער אפרים, יעו"ש מה שכתב. ובחידושי חתם סופר (להלן קכז: ד"ה ובהג"ה) כתב בביאור דברי השער אפרים והחכם צבי, שמכיון שרבינא אמר שאוכל העומד לחיתוך נחשב כאילו הוא כבר נחתך, אם כן הרוצה לאכול לחם שצריך לחתכו קודם האכילה, הרי כשמברך עליו המוציא דינו כאילו כבר חתכו, ואם כן לא ימצא לחם שלם בעולם, וכולם נחשבים לחתוכים, אלא צריך לומר שכשחז"ל אמרו שלכתחילה מצוה לברך המוציא על לחם שלם, או בשבת שאמרו שצריך לברך המוציא על לחם משנה וצריך שיהיו שלימות, אין הקפידה רק שיהיו נראים כשלימים, אף על פי שבדין הם נחשבים לחתוכים, אם כן גם כאשר כבר התחיל לחתוך את הלחם, וחתכו בעומק עד שגם אם יחזיק בפרוסה לא יעלה עמו שאר הלחם, דעת רבינו ברוך שהוא נחשב לשלם, כיון שעל כל פנים הוא נראה כשלם.
והקשה החתם סופר (שו"ת, או"ח סי' מו), שאם נאמר שכיון שיש מצוה לבצוע את הלחם הרי הוא כבר נחשב לחתוך, אם כן כל הדברים שמצוה לשורפם, נאמר שאין צריך כבר לשורפם, כיון שכל העומד לשריפה נחשב כשרוף, וגם מצות שחיטת קדשים, נאמר שהם כבר כשחוטים ועומדים, אלא על כרחך צריך לומר, שאם המצוה לעשותו אינו נחשב כאילו כבר נעשה, וגם לענין הלחם, אף שיש מצוה לחתכו, אם עדיין לא חתכו אינו נחשב לחתוך. עוד הקשה שהרי אין מצוה דווקא לחתוך את הלחם הזה, והרי מונחים לפניו שני לחמים ויכול לחתוך איזה שירצה, ואם כן כל אחד אינו נחשב לחתוך.
ולכן פירש את דברי השער אפרים, שרבינו ברוך סובר שבאמת לחם שלם גם אם עומד לחתכו אינו נחשב לחתוך, אך בלחם שכבר התחיל לחתוך גם אם החיתוך הוא קטן הוא כבר נחשב לחתוך, כיון שגילה דעתו שהוא עומד לחתכו, וכיון שכתב הרא"ש שאם חתך רק קצת עדיין נחשב למחובר אף שדינו כחתוך לגמרי, אזי גם כאשר חתך בעומק יותר נחשב למחובר.
להלכה פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קסז ס"א) כדברי הרא"ש, שבימות השבוע עדיף לברך על לחם השלם, ומכל מקום יתחיל לחתוך קודם שמברך המוציא, ויחתוך רק מעט עד כדי שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר הככר עמו, שאם לא כן הרי נחשב כפרוס. והוסיף הרמ"א שבשבת לא יחתוך בלחם עד אחר הברכה, כדי שיהיו הככרות שלימות. ומכל מקום אם שכח וחתך כמו בחול, עדיין נחשב לשלם.