לברך המוציא על לחם שלם שהתחיל לחתכו

מבואר בשולחן ערוך (יו"ד סי' קכ סי"ב) שהמטביל כלי צריך להטביל גם את ידית הכלי. אך אם הידית ארוכה והוא רוצה לחתכו, מבואר בסוגייתנו שאינו צריך להטביל רק עד היכן שרוצה לחתכו, שכיון שהוא עומד להחתך דינו כחתוך, וכן נפסק בשולחן ערוך (שם סי' רב ס"ב).
והקשו התוספות (ד"ה מטביל), שהרי אם אנו אומרים שהוא כחתוך צריך לטבול גם את מקום החתך שהיא כתחילת הידית, ואם מטבילו קודם שחתכו המים אינם יכולים להגיע למקום החתך, ואף שאין זה אלא מיעוט הכלי, מכל מקום הרי הוא מקפיד על המקום, ומיעוט המקפיד הרי זה חציצה.
ותירצו שמדובר בידית העשוי משרשרת של חוליות, כאותן שלשלאות של ברזל העשויין בטבעות, ולכן יכולים המים להגיע לכל מקום, ואין זה חציצה.
אמנם הר"ש והרא"ש (מקוואות פ"י מ"ה) תירצו, שמקום החתך הרי זה כבית הסתרים שהמים לא צריכים להגיע לשם ואין זה חציצה, והוסיף הר"ש, שאף שבבית הסתרים של אדם צריך שיהיה ראוי לביאת מים, כמו בפה שאף שהמים אינם צריכים להכנס לשם אבל צריך שיהיה ראוי לביאת מים וחציצה מעכבת, אמנם בית הסתרים של כלים, אין צריך שיהיה ראוי לביאת מים.
והר"ן בחידושיו (ד"ה מטביל) תירץ, שחציצה המעכבת את הטבילה, היינו רק כשהוא מקפיד שלא יהיה שם בשעת הטבילה, אבל את יד הכלי גם אם לאחר זמן יקפיד על זה וירצה לחתכו, כיון שכעת הוא רוצה שישאר עד זמן הקציצה, אין זה נחשב למקפיד, ומכל מקום כיון שרוצה לחתכו הרי זה נחשב לחתוך.
והקשו האחרונים שגם בכל דבר שהוא חוצץ ונפסק שאינו חציצה היינו דווקא כשהוא נמצא בתוך המים ויש שם דבר החוצץ, ואז הטבילה כשירה, אבל אם מקום החציצה לא היתה בתוך המים, לא עלתה לו טבילה, והחזון איש (מקוואות סי' י אות א) הוסיף להקשות, שהלכה זו שבית הסתרים לא צריך שיבואו שם מים, היינו כיון שהוא נחשב כמו המעיים של האדם שאין המים צריכים להכנס לתוכו, אבל מכל מקום המים צריכים להיות סביבו מבחוץ, ואם כן בסוגייתנו שמבואר שהידית אינה נכנסת כולה לתוך המים איך עלתה טבילה לכלי, וכתב שלדברי התוספות שמדובר בשרשרת העשויה מחלקים מתורצת הקושיא, כיון שהמים נכנסים לכל מקום.
ובשו"ת צמח צדק (ליובאוויטש, יו"ד סי' קנח) תירץ, שצריך לומר שבאמת מקום החתך היה בתוך המים, ומה ששנינו בסוגייתנו עד מקום המדה, צריך לומר עד ועד בכלל, שגם מקום החתך היה בתוך המים, ומה שהמים אינם יכולים להגיע למקום החתך אין בכך כלום משום שזה לא חוצץ.
וכעין זה מבואר במאירי (ד"ה ידות) שצריך לשקע את כל הידית בתוך המים, ומה ששנינו במשנה עד מקום המדה, היינו שעד שם יש תורת טבילה על הכלים, ומה שרוצה לחתוך אין עליו תורת כלי ואם היתה שם חציצה אינה מעכבת.
ובשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' רסז אות ה) תירץ, שבידית של הכלי שרק החלק העליון הוא מחוץ למים והידית נמצאת במים מכל הצדדים, כיון שרוב הידית נכנסה לתוך המים ורק המיעוט מחוץ למים אין זה מעכב.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' צו אות ג) העיר על תירוץ זה, מה שייך לומר בזה שהולכים אחר הרוב, והרי בטבילה גם אם משהו מהכלי נשאר מחוץ למים הוא מעכב. ולכן תירץ בשבט הלוי שיש חילוק בין בית הסתרים של כלים לבין בית הסתרים של אדם, שבית הסתרים של אדם צריך שיהיה ראוי לביאת מים, וצריך לכסות את כולו במים מבחוץ, אבל בית הסתרים של כלים אינו צריך טבילה כלל, ולכן גם אינו צריך להיות ראוי שיבואו בו מים, והטעם שבית הסתרים של כלים אינו צריך להיות ראוי לביאת מים, לשיטת התוספות (קידושין כה. ד"ה כל) הסוברים שבית הסתרים צריך שיהיה ראוי לביאת מים מן התורה, ולומדים זאת מהפסוק 'את כל בשרו' אם כן כיון שחידוש זה כתוב רק באדם, לכן בכלים אין צריך שיהיו המים ראוים לבוא לבית הסתרים, וגם לשיטת הרשב"א (שם ד"ה הא) והריטב"א (שם ד"ה מקום) הסוברים שבית הסתרים של אדם אינו צריך להיות ראוי לביאת מים רק מדרבנן, יש לומר שגזרו באדם ולא בכלים.