להעיר אביו לתפילה וקריאת שמע
בגמרא מסופר על דמא בן נתינה, שחכמים רצו לקנות ממנו אבנים לאפוד בעד ממון רב, והיו המפתחות מונחות תחת מראשותיו של אביו ולא צערו להעירו משנתו.
בדברות משה (קדושין לא. סי' נ הערה יז) הקשה, שהרי רוב האבות יש להם הנאה גדולה שירוויחו בניהם ויצטערו הרבה אם בניהם לא ירויחו, ואם כן באופן זה ודאי שהבן מחוייב להקיצו, ולמה שיבחו חכמים את דמא בן נתינה ואמרו שכך הדין בכיבוד אב ואם.
ואף אם נאמר שדמא החליט שלא יספר סיפור זה לאביו ולכן לא היה מצטער ממה שהפסיד את הממון, מכל מקום עדיין קשה, שכיון שהיתה לאביו הנאה מהריוח הגדול, הרי לא היה לו שום צער במה שהיה מקיץ אותו, ואדרבה החסיר לו השמחה הגדולה שהיה הבן מרויח, ובכל אופן היה לו הפסד ממון בלא שום תועלת ולא שייך להחשיב זה למצוה, ואף לא למידת חסידות.
וכתב שמוכרחים לדחוק שאביו לא היה שפוי בדעתו ולא היה מבין להנות מזה, ואף שלא הוזכר רק על אמו שקרעה בגדו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו כשהיה יושב בין גדולי רומי, שהביאו התוס' (קידושין לא. ד"ה ובאת אמו) שיש במדרש שהיתה מטורפת מדעתה, מכל מקום יש לומר שגם אביו היה כן, וכמו שמוכח מצד הדין וכאמור.
אך בערוך השולחן (יו"ד סי' רמ ס"מ) הביא מה שכתב בספר חסידים (סי' שלז), שהבן שבא לידו ריוח ואביו ישן, למדנו מדמה בן נתינה שאסור לו להקיץ את אביו. אבל אם בא ריוח לאביו, ואם לא יקיצו משנתו יפסיד אביו ממון ואחר כך כשיקיץ מעצמו יצטער יותר על שלא הקיצו, והבן יודע דעת אביו ששמח כשמקיצו בשביל אותו דבר, מצוה להקיצו מאחר שאביו שמח על זה, וכן כשמקיצו ללכת לבהכנ"ס או לדבר מצוה. וכתב בערוך השולחן שלכאורה במעשה דמא בן נתינה היה האב נהנה מהריוח שיבוא לבנו, ואף על פי כן מבואר שאסור להקיצו, וכתב שאולי הכל לפי מה שהוא אדם ותלוי אם האב יצטער אם לאו [וכדברי הדברות משה]. וכתב שגם אם רואה שנכון להקיץ את אביו, טוב יותר להקיצו ע"י אחר ולא על ידי עצמו, ושכמדומה שכן המנהג וכן נכון לעשות.
וכן משמע מדברי הט"ז (יו"ד סי' רמ סק"י) שאביו של דמא בן נתינה לא היה רוצה בריוח בנו, שכתב מקור לדברי הרמ"א (שם ס"ח) שאם האב רוצה לזרוק מעות של בנו לים יכול הבן למונעו, אבל אם רוצה להעביר ממנו ריוח בעלמא, אסור למנעו, וכתב הט"ז שזהו המעשה בנכרי באשקלון שהפסיד ריוח בשביל כיבוד אביו, ומשמע שאביו לא היה רוצה שירויח. וכן הביא מדבריו בחיי אדם (ח"א כלל סז סי"א).
וממה שכתב בספר חסידים שאם האב שמח בדבר מצוה להקיצו, ולכן יש להקיצו כדי לילך לבית הכנסת או לדבר מצוה, גם בחיי אדם (שם) הביא דבריו להלכה, ובערוך השולחן (שם) כתב שנראה שזהו דווקא כשיעבור זמן תפילה אם לא יקיצו עכשיו משנתו. ועיין במה שדן בשו"ת משנת יוסף (סי' כד) אם יש להקיץ את אביו כדי שלא יעבור סוף זמן קריאת שמע הראשון [מג"א].
