לימוד חכמה יוונית לצורך פרנסה
בגמרא, שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יוונית. קרא עליו המקרא הזה, 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' (יהושע א ח), צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יוונית.
וכן פסק הרמ"א (יו"ד סי' רמו ס"ד) שאין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם, ובזה יקנה העולם הזה והעולם הבא, אבל לא בלימוד שאר חכמות. וכתב הגר"א בביאורו (ס"ק יז) שמקורו בסוגייתנו.
וכתב בשו"ת דברי יואל (יו"ד סי' קא אות ו), שמדברי הירושלמי (סוטה פ"ט הט"ו) נראה בביאור סוגייתנו, שבאמת מה שנצרך בהכרח לאומנות ולפרנסה אינו נאסר מכח הכתוב 'והגית בו יומם ולילה' וגו', שאין הכתוב מדבר אלא בזמן שאפשר ללמוד בו, אך בזמנים הנצרכים לשינה ואכילה ושאר צרכים ההכרחיים אין חיוב ללמוד ולבטלם, והוא הדין שמותר ללמוד לצורך אומנות שאף היא מחייו של אדם, ולמדוה חכמים (ירושלמי שם) ממה שנאמר (דברים ל יט) 'ובחרת בחיים', זו אומנות. אך כיון שאסרו ללמוד חכמה יוונית מפני המסורות דהיינו שלא יהא מכיר בלשונם ורמזם ועל ידי כן ירגיל לחצר המלך וימסור, כמו שפירש בפני משה, נמצא שאי אפשר לעסוק באומנות זו, ושוב נאסר הדבר משום 'והגית בו יומם ולילה' כיון שאין יכול להיות בו צורך פרנסה.
ובעמק ברכה (לבעל השאילת דוד, מאמר ד) ביאר גם כן בדברי הירושלמי כעין מה שכתב הדברי יואל, שאיסור לימוד חכמה יוונית לצורך פרנסה הוא מחשש המסורות, ועל פי זה כתב שבזמן הזה אין חשש למסורות כמו בזמנם, לפי שעניננו גלויים לפני הרשויות, ולכן אין חשש בלימוד שפות העולם, דרכי החשבון ולימודים אחרים, ובלבד שיהיו בהשגחת אנשים כשרים, ואם התירו לקרובים למלכות, או לבנות מפני שהוא תכשיט [כמבואר בירושלמי (שם)], כל שכן שמותר מפני חיות הבריות. ועיי"ש במה שדן בארוכה בדבר החרם שהחרימו חכמי ירושלים שלא ללמוד לשונות זרות.
אך בברכת שמואל (קידושין סי' כז אות ז-ח) חידש, ששני אופנים יש בביטול תורה, יש ביטול תורה שרק אינו לומד תורה, ויש ביטול תורה חמור יותר של מי שיושב ועוסק בדברים בטלים או בדברי ליצנות. ולצורך פרנסה וחיי נפש לא הותר אלא ביטול התורה מהסוג הראשון, אבל לא ביטול תורה מהסוג השני, ולכן אם יתנו לאדם ממון כדי שישב ויעסוק בדברים בטלים וליצנות אין בזה היתר של אומנות ופרנסה. ועל פי זה כתב, שאם לומד דבר לימוד אחר שאינו לימוד התורה, ואומר אלך ואלמד חכמת האומות, ולומד אותה בקביעות והיא חשובה בעיניו להתפאר בה, נקרא בזה שנפטר מהתורה ועוסק בדברים בטלים. שיש לאותו האיש עוד דבר חשוב בלבו ומצרף אותו להתפאר בו על ידי שחשוב בעיניו, וזהו בכלל ביטול תורה מהסוג השני, ועל ביטול תורה זה אינו מועיל מה שעושה כן לצורך פרנסה. ואדרבה, גרוע הוא מכל ביטול תורה, כיון שגם נהנה מן העבירה. ואם יאמרו לומדי שאר החכמות שאינם עוסקים בלימוד החכמות לשם חשיבות והשכלה אלא רק כמו החייט במחטו והלבלר בקולמוסו, כבר נפסק ברמ"א (יו"ד סי' רמו ס"ד) שרק באקראי מותר ללמוד בשאר חכמות. ולכן רק מי שלומד בחכמות באקראי בעלמא אפשר להחשיבו כלומדם לשם אומנות. ועל פי זה כתב תוכחת מוסר לאלו מחרדי אשכנז ששלחו בניהם לגימנזיות ואוניבערסיטען, עיי"ש.
