מצוות צדקה במחילת חוב

בגמ': כי פליגי בכתובה מתקיף לה רב יוסף אי הכי רבי עקיבא אומר כבר קפצה נחלה אם יש מותר דינר מיבעי ליה וכו' (כתובות צ, ב).

בשו"ת מהר"ם בר ברוך (סי' תשנג) כתב שהנותן מעשר עני לבטל חובו של עני לא יצא ידי חובת נתינה ואף שדעתו של העני ג"כ לפרוע ממילא יצא ידי חובת נתינה כיון שצריך לתתו לעני בעצמו וכן הדין בכל מתנות כהונה ולוויה.

ובגליוני הש"ס (קדושין טו. ד"ה לו) הביא ראיה שנתינה לעצמו לא חשיבא נתינה מדברי רש"י בסוגיין (ד"ה כי פליגי) שכתב, כי פליגי בכתובה - באחת בחייו ואחת במותו שהשניה חוב היא פליגי בן ננס סבר הרי זו כשאר חוב והוי מותר ור' עקיבא סבר לאו כשאר חוב דמי כיון דאינהו גופייהו קא שקלי וכו'. ומבואר שכיון שהוא עצמו לוקח זאת אינו כנתינה.

ובטעם הדבר ביאר, שכשנותנו לבעל חובו נמצא שקיבל העני רק פטור חוב והוי ליה כאילו קיבל רק דמים ולא גוף המעשר, ולכן אינו יוצא ידי חובה שצריך לתת גוף המעשר. ועוד שהעני אינו בעלים של המעשר כל שלא הגיע לידו.

והנה ברמ"א (יו"ד סי' רנ ס"ה) מבואר שמותר למחול לעני על חוב ולהחשיב זאת כנתינה ממעשר, וכתב הש"ך (ס"ק יד) בשם כמה ראשונים, שצריך לזכות בהן העני על ידי אחר ואח"כ יפרע ממנו חובו כדי לקיים מצות נתון תתן, ואם רגיל ליתן זה, הרי זה בכלל מכירי כהונה ולויה ואין צריך לזכות ע"י אחר, אך הקשה עליהם וכתב שמלשון הרמ"א שכתב בסתם שיכול להפריש עליו ולא ביאר שצריך לזכות ע"י אחר, משמע שאין צריך לזכות ע"י אחר.

וע"ע בפ"ת (שם) ובאג"מ (יו"ד ח"א סי' קנג) אם יכול לפרוע החוב ממעשר גם אם בשעת ההלוואה, לא הלוהו על מנת לגבות את החוב מהמעשר.