נטילת ידים בקומו משנתו בבית המרחץ
נשאל המהרש"ם (שו"ת, ח"ד סי' כט) בדבר מי שהיה ישן בבית המרחץ, ובקומו נטל שם ידיו שחרית ג' פעמים, אם הועילה לו הנטילה בבית המרחץ לענין שלא יצטרך בצאתו מן המרחץ ליטול ידיו אלא פעם אחת כדין יוצא מהמרחץ, או שמא נאמר שכיון שנטל ידיו במקום שבו עצמו צריך נטילה, הרי זה כמי שלא נטל ידיו כלל.
והביא ראיה מסוגייתנו שאין טומאה אחת מעכבת את חברתה, ואף על פי שנשארה על האדם טומאה אחת, יכול הוא לטהר עצמו מהטומאה האחרת. שמבואר שנדה שנטמאה בטומאת מת מזין עליה מי חטאת כדי לטהרה מטומאת מת.
וכן פסק הרמב"ם (פרה אדומה פי"א ה"ג) שכל המטמאין מקבלין הזאה, כיצד, זבים וזבות נדות ויולדות שנטמאו במת מזין עליהן בשלישי ושביעי, והרי הם טהורין מטומאת מת אף על פי שהן טמאין טומאה אחרת, שנאמר (במדבר יט יט) 'והזה הטהור על הטמא ביום השלישי', הרי למדת שהזייה מועלת לו אף על פי שהוא טמא. ואף באדם זה שהיה ישן במרחץ, הועילה לו הנטילה לטהרו מטומאת ידים שמחמת השינה, אף על פי שעדיין הוא טמא מחמת המרחץ. וכן הוכיח מעוד כמה מקומות בש"ס.
אך הביא שבזוהר (ח"א וירא קב:) מבואר לכאורה להיפך, שטבילה במקוה מועילה רק למי שטמא מחמת טומאה אחת, אבל אם אירעה לו טומאה אחרת, שעכשיו הוא טמא מחמת שתי טומאות, אין מועילה לו טבילה, בין אם נטמא בטומאה זו בתחילה ובין אם נטמא באחרת תחילה. והוא לכאורה נגד המבואר בש"ס. וכבר העיר בזה היעב"ץ במטפחת ספרים. ומכל מקום כתב המהרש"ם שאף שיש לפקפק, מכל מקום כיון שגם מסברא הדבר פשוט שאין טומאה אחת מעכבת לחברתה, ויש לצרף גם מה שגוף טומאת מרחץ אין לו יסוד בש"ס, ולכן יש להקל למעשה.
ובספר יד יוסף (דזאלאווסקי, הערות אות נא) תירץ הקושיא מדברי הזוהר, וכתב שאף הזוהר לא דיבר ברוצה להטהר מטומאתו, אלא במי שצריך להיות טהור לענין מה, כמבואר שם, ולזה אם טמא הוא בטומאה אחרת לא הועילה לו טהרתו מהטומאה האחת, עיי"ש.
