נטילת ידים למאכל מטוגן בדבש או חמאה

בשלחן ערוך (או"ח סי' קנח ס"ד) נפסק, שהאוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקים ולא נתנגב, אפילו אין ידיו נוגעות במקום המשקה, צריך נטילה בלא ברכה. ובין המשקים נמנו הדבש והחלב. והביא המגן אברהם (סק"ז) מה שכתב בברכת הזבח בסוגייתנו על פי דברי התוספות (ד"ה אימא) שדבש קרוש אינו חשוב משקה, ולכן אין צריך ליטול ידים לאכילת דברים המטוגנים בדבש. וכן כתב הרדב"ז (ח"ד סי' אלף קנד).

הפוסקים דנים על האוכל מאכל עם חמאה אם צריך ליטול ידיו, מאחר שהיא קרושה והרי היא כדבש קרוש שאינו משקה.

וכתב החיי אדם (ח"א כלל לו נשמת אדם סק"ג) שחמאה אף כשהיא רכה מ"מ דין אוכל עליה, ולא צריך שתהיה קרושה וקשה כמו אבן, והראיה לזה ממה שכתב בברכת הזבח שאין צריך נטילת ידים בטיגון בדבש לפי שדבש שקרש דין אוכל יש לו, והלא ידוע שמיני מרקחת בדבש אינם קשים כאבן, ואם כן הוא הדין לחמאה. ורק כשחוזר ונימוח דהיינו כשמרתיחו על האש ונעשה צלול קודם שהכניס המאכל, אז נעשה החמאה משקה, עיי"ש.