סמיכה בשעת וידוי
בארץ צבי (שו"ת ח"א סי' צא) נשאל מבעל האמרי אמת, במה שמבואר בסוגייתנו שהוצרכה הגמרא ללמוד מהפסוק (ויקרא ד כ) 'כן יעשה' שפר של יום הכפורים צריך סמיכה, והרי בגמרא (יומא לט:) אמרו שהכהן הגדול היה סומך על פרו בעת שהיה מתודה, ולא הוצרכו פסוק לסמיכה זו, ואם כן קשה ממה נפשך, שאם מסברא אנו יודעים שכל וידוי צריך סמיכה, אם כן למה הוצרכו בסוגייתנו לפסוק ללמוד ממנו סמיכה על פר של יום הכפורים, והרי צריך לסמוך עליו משום הוידוי. ואם אין ללמוד כן מסברא, אם כן מנין לגמרא ביומא שהיה סומך על פרו שנית בשעה שהיה מתודה עליו שנית, והרי בסוגייתנו לא הביאו פסוק אלא לסמיכה אחת. ועיי"ש מה שתירץ בזה בכמה אופנים.
והגאון בעל צפנת פענח (מכתבי תורה סי' קנא-קנג) והגרי"ז (בכתביו לסוגייתנו ד"ה לפי שלא למדנו) תירצו, ששני דינים הם, בסוגייתנו למדו סמיכה בשביל הקרבן עצמו, ולזה צריך פסוק, וביומא דנו בסמיכה משום וידוי, ודין זה הוא מסברא, שכל המתודה צריך לסמוך. ומה שהוצרכו בסוגייתנו ללמוד סמיכה משום הקרבן ולא אמרו שבלאו הכי צריך הוא לסמוך משום הוידוי, הוא משום שיש כמה הבדלים להלכה בין שני דיני הסמיכה, כגון לענין תיכף לסמיכה שחיטה, שדין זה שייך רק במקום שצריך סמיכה משום הקרבן, אבל סמיכה שלצורך וידוי שאינה לצורך הקרבן אין צריך להסמיך לה את שחיטת הקרבן. ולכן הוצרכו בסוגייתנו לפסוק ללמוד דין סמיכה מחמת הקרבן בפר של יום הכפורים.
ובענין זה שוידוי צריך מסברא סמיכה על הקרבן, כתב הגאון מקוטנא ביבין דעת (סי' יג) בתשובה לבעל האמרי אמת, על מה שכתב המגן אברהם (סי' תרז סק"ד) שבשעת הוידוי [שאומרים ביום הכפורים] לא יסמוך על שום דבר, והקשה האמרי אמת שהרי וידוי שאומרים על הקרבן ביום הכפורים היה בסמיכה על הקרבן, ומוכח שוידוי נאמר בסמיכה. והשיב, שאף על פי שוידוי צריך עמידה וסמיכה אסורה, אין זה כמו בתפילה שהיא צריכה מצד עצמה עמידה, אלא משום שהסומך על דבר הרי זו דרך גאות. אבל סמיכה על הקרבן בשעת וידוי אין בה חשש גאות, ואדרבה הרי הוא מורה בזה על הכנעה ושמותר האדם מן הבהמה אין, וזהו טעם הסמיכה בשעת וידוי, ועל כן אין חשש בסמיכה זו. אבל שאר סמיכות שהן דרך גאות הרי הן אסורות בשעת וידוי, וכדברי המגן אברהם. [וכעין זה הביא גם בנטעי גבריאל (יוה"כ פל"ד הערה כז), עיי"ש].
