ספק בל תשחית לצורך קיום ספק מצוה

כתב בשו"ת דובב מישרים (ח"ב סי' טז), שבמקום שיש ספק מצוה, אפילו כשאינה אלא מצוה דרבנן, ואם חייב במצוה צריך להשחית דבר, ואם אינו חייב בה תהיה השחתתו שלא לצורך אלא דרך השחתה בלבד, צריך לקיים המצוה ואינו צריך לחשוש לספק איסור בל תשחית, כיון שבאופן זה יש לו תועלת בהשחתה שיוצא בזה ידי ספק מצוה, וכל שיש לו תועלת בהשחתה אין בזה אפילו ספק בל תשחית. ובזה ביאר הטעם שחייבים בקריעה במקום שיש ספק חיוב קריעה על אבילות, אף על פי שמצות קריעה באבילות אינה אלא דרבנן ויש בזה ספק איסור דאורייתא של 'בל תשחית', אלא צריך לומר שכיון שיש בדבר ספק מצוה, בודאי אין איסור בל תשחית בקריעה זו. וציין שכעין זה כתב בשו"ת בית אפרים (יו"ד סי' סא).
אך בשו"ת מהרא"ל צינץ (סי' ה) כתב, שאם הספק יכול להתברר אחר כך, ויש צד שיתברר שלא היה מחויב במצוה, ולחינם הפסיד את הדבר ועבר משום בל תשחית, אינו חייב לקיים את המצוה מספק ולהשחית, אלא שב ואל תעשה עדיף. ובזה לימוד זכות על מה שנוהגים שאם מוצאים ספק חמץ בפסח אין מבערים אותו מיד, אלא ממתינים לו עד שיתברר דינו אם חמץ הוא אם לאו, וכתב שהטעם הוא משום שלא גזרו חכמים להפסיד ממון ישראל בקום ועשה ולעבור בבל תשחית משום ספק איסור חמץ, וכיון שאפשר שיתברר לו אחר כך שלא היה בזה איסור חמץ ולחינם השחיתו ועבר על בל תשחית, לכן יכול להתבטל מלשרפו בשב ואל תעשה. וכתב בטל תורה (בסוגייתנו, ד"ה א"א לצמצם) ובמנחת פתים (או"ח סי' תמו ס"א) בכוונתו, שבכל מקום שיש ספק מצוה יש איסור בל תשחית בהפסדו [גם כשאין ברור שיתברר אחר כך אם היה אסור או מותר].
וכתב בטל תורה שבברכת משה (חולין כח: ד"ה ודע) הקשה על סוגייתנו, שהגמרא הביאה מחלוקת תנאים בהרוג שנמצא מכוון בין שתי עיירות, לדעת חכמים לא היו עורפים כלל, ולדעת רבי אליעזר שתיהן מביאות שתי עגלות. ומבואר בגמרא שהיה מקום לומר שלכן סוברים חכמים שאין מביאין עגלה ערופה, כיון שהם סוברים אי אפשר לצמצם, ופירש רש"י (ד"ה אי אפשר) שכל אחת אומרת אני איני קרובה. וקשה שהרי ספק דאורייתא הוא על כל עיר אם היא חייבת בעגלה, וספק דאורייתא לחומרא והיה להן להחמיר ולהביא עגלה, ונשאר בצע"ג. ובטל תורה כתב שאפשר לתרץ, שבאמת קושיית הגמרא היא שיביאו עגלה בשותפות. אך יש להקשות שמשמע מהגמרא שאם אינם יכולים להביא בשותפות, אינם צריכים להביא מספק.
וכתב שמזה יש ראיה לדברי המהרא"ל צינץ, שכיון שעריפת עגלה שלא לצורך יש בה איסור בל תשחית, אין חיוב לערוף עגלה מספק, ורק כשהעיירות יכולות להביא בשותפות חייבות כיון שאחת מהן ודאי חייבת ואין כאן בל תשחית. ומתוך כך השיג על המנחת חינוך (מצוה תקל אות כב) שחקר, אם נמצא חלל שמכירים אותו שהוא תינוק והוא ספק נפל, אם חייבים להביא עגלה ערופה כיון שספק כפרה לחומרא, או שמא לא חייבה התורה להביא עגלה ערופה על נפש שאין חייבים מיתה על הריגתה. ולפי האמור בודאי אין חייבים להביא עגלה ערופה מספק, כיון שיש בזה ספק בל תשחית. ואף על פי שמצאנו שמביאים חטאת העוף על הספק ואינה נאכלת (תמורה לד.), ואין חוששים לבל תשחית, שם גילתה התורה (ויקרא טו לג, נזיר כט.) שמביאים אותה על הספק, אבל במקום שלא גילתה התורה אין להחמיר בספק תורה כשיש בזה משום בל תשחית [ובסוף דבריו העיר, שמדברי התוספות בסוגייתנו (סוף ד"ה אי אפשר לצמצם) מוכח שסוברים שצריך להביא עגלה ערופה מספק ואין חוששים לספק בל תשחית, וזה שלא כמהרא"ל צינץ].
וע"ע בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סוף סי' קכד) ובשו"ת חקל יצחק (סי' יט) ובשו"ת מהרש"ם (ח"ג סוף סי' רלח), ובמה שנתבאר בפניני הלכה (מנחות פא.).