סתירת הסוכה בימי חול המועד
בסוגייתנו מבואר שאסור ליהנות מקדשים קלים, כגון מעות שהפרישום לשלמים או שלמים עצמם וכדומה, אבל אין בהם דין מעילה, שאין מתחייב הנהנה מהם בשוגג בקרבן מעילה. וביאר רש"י (ד"ה לא נהנין) שאיסור ההנאה הוא רק מדרבנן, אבל מן התורה מותר לבעלים להשתמש וליהנות מן המעות או הבהמה קודם ההקרבה. וכמו בכל הש"ס, שדבר שאין מועלים בו אין הוא אסור בהנאה מן התורה. אך דעת תוספות (תמורה ג. ד"ה לא) שאף ששלמים אין בהם דין מעילה, מכל מקום איסור ההנאה מהם הוא מן התורה.
והנה במסכת סוכה (ט.) דרשו, מנין שעצי סוכה אסורים בהנאה כל שבעת ימי החג, תלמוד לומר (ויקרא כג לד) 'חג הסוכות כל שבעת ימים לה', כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, שדורשים את התיבה, 'חג' בפסוק זה לפרש במשמעות [קרבן] חגיגה, ונסמכה התיבה חג לתיבת 'הסוכות', ולכך מקישים דיני סוכות לדיני חגיגה. ולכאורה כוונת הגמרא שכשם שקרבן חגיגה קדוש הוא ואסור בהנאה ככל הקרבנות, כך חל שם שמים על הסוכה ואסור ליהנות ממנה. אך ברש"י בסוגייתנו מבואר שאיסור הנאה מקדשים קלים אינו אלא מדרבנן, וקרבן חגיגה הוא קדשים קלים, ולפי זה קשה כיצד למדו איסור הנאה מחגיגה שהרי חגיגה עצמה אינה אסורה מהתורה אלא מדרבנן.
ובאבני נזר (שו"ת, או"ח סי' לד אות יח) כתב לבאר לשיטת רש"י, שבאמת אין כוונת הגמרא לאסור ליהנות מעצי הסוכה, ולומר שיש בהם איסור הנאה, שהרי גם בקרבן חגיגה מותר ליהנות ממנו מן התורה, אלא כוונת הגמרא לאסור לקחת עצים מן הסוכה משום שמבטל את המצוה, שמסיר עצים מן הסוכה ועובר ב'לא תעשון כן לה' אלוקיכם' (דברים יב ד) שאסרה התורה לנתוץ ולהשחית המזבח שנעשה לשם ה', והוא הדין שאין להרוג את הקרבנות שהוקדשו לשם ה', וכוונת הגמרא להקיש סוכה לחגיגה לענין זה, שכשם שמי שהורג בהמת חגיגה עובר משום 'לא תעשון', כך מי שמסיר עצים מן הסוכה עובר ב'לא תעשון'.
בלהורות נתן (ח"ז סי' מז) נשאל אם מותר לסתור הסוכה בתוך ימי החג כשאינו נהנה מן העצים והסכך, וכגון שעשה סוכה במקום דריסת הרבים ובימי חול המועד רוצה לסותרה. והשיב, שהנה ברמב"ם (סוכה פ"ו הט"ו) ובשלחן ערוך (או"ח סי' תרלח ס"א) כתבו, עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג, בין עצי דפנות ובין עצי סכך אין 'ניאותין' מהן לדבר אחר כל שמונת הימים, ויש לדייק בדבריהם שאין האיסור אלא כשעושה בהם הנאה אחרת, אבל אם אינו נהנה מהם אין איסור בסתירתם. וכן משמע מלשון רש"י (סוכה לז: ד"ה אסור) שחל שם שמים על הסוכה ליאסר 'בהנאה' כל שבעה. וכן מוכח מדברי הטור (או"ח סי' תרסו) שאף על פי שגמר סעודתו ביום השביעי לא יסתור סוכתו, שמא יזדמן לו סעודה אחר כך ויצטרך לאכול בה. ומוכח שלולא טעם זה אין איסור לסתור את הסוכה בחג, ומשום שאין איסור לסתור את הסוכה אלא לשם הנאה, אבל בסתירה לבד בלי הנאה אין איסור. וביאר במה שמשמע מהרמ"א (או"ח סי' תרלח ס"ב) שאסור להוריד נוי סוכה בימי חול המועד אפילו מפני הגשמים אם לא התנה עליהם מערב החג, היינו משום שכל זמן שהסוכה עדיין קיימת יש ביזוי מצוה כשמסירים מהדפנות את נוי הסוכה, אבל אם סותר את כל הסוכה אין איסור.
אך שוב עורר (שם סי' מט) שלפי דעת האבני נזר הנ"ל שאיסור עצי הסוכה הוא משום 'לא תעשון כן לה' אלוקיכם', אין לסתור הסוכה תוך החג גם כאשר אינו נהנה ממנה. אולם חלק על דבריו, והביא מהמנחת חינוך (מצוה תלז אות יז) שכל דבר שאין בו משום מעילה אין בו גם משום 'לא תעשון', ולפי זה אין בקרבן חגיגה משום איסור 'לא תעשון', ואם כן אי אפשר ללמוד משם שיהיה בעצי סוכה איסור משום 'לא תעשון'. ולענין קושיית האבני נזר כתב לתרץ, שמה שדימו עצי סוכה לקרבן חגיגה, היינו שכמו שאסור לבעלים לאכול את הקרבן עד הקטרת האימורים שאז הם זוכים בקרבן משולחן גבוה, כמו כן הסוכה אסורה בהנאה, ואף שאין האיסורין שוים שזה אסור באכילה וזה אסור בהנאה, מכל מקום היות וגזר הכתוב לדמות סוכה לחגיגה, כוונתו לאסור את הסוכה בדבר השייך בה, ובסוכה לא שייך אכילה ולכך דרשו חכמים שכוונת התורה לאיסור הנאה. [ודייק כן מדברי רש"י בסוכה (ט. ד"ה על)].
