עשיית פרוכת לארון קודש מבגד
בבית ישראל (הורוויץ שו"ת, או"ח סי' לז) נשאל בדבר אשה שנדרה את בגד המשי שלה שיעשו ממנו פרוכת. וכתב שיש לדון בזה בכמה עניינים, ובהם מה שסתם בגד של אשה נטמא בטומאת נדה, ואם כן אפשר שאין ראוי לעשות פרוכת מבגד כזה. ואף על פי שמעיקר הדין אין בזה איסור, וכמו שמוכח ממה שאמר רב (תמורה כט:) שאתנן בועל נדה מותר אפילו להקרבה, כיון שלא אסרה התורה אלא אתנן זונה וזו אינה זונה, ואם בדבר זה שהוא חמור יותר כשר אפילו להקרבה בבית המקדש, כל שכן שאין איסור בבגד טמא לבית הכנסת.
אך מכל מקום יש לדון לפסול את הבגד לפרוכת, שהרי בגדי עמי הארץ מטמאים טומאת מדרס לפרושים כמבואר בסוגייתנו וכמו שנפסק להלכה, ואף על פי שבזמן הזה אין אנו נזהרים מאותן טומאות נדה לענין משכב ומושב מן הבגדים, זהו דווקא מעיקר הדין, אבל באמת הזהירו על זה הספרים גם בזמנינו, ובפרט השל"ה (מובא להלן ע"ב) החמיר בזה, כי טומאת נדה היא טומאה גדולה, ומאחר שפרושים וגם תלמידי חכמים לא היו לובשים ועושים בגד על גופם ממלבושי אשה נדה, אין ראוי לעשות מהם פרוכת לארון הקודש, משום 'הקריבהו נא לפחתך הירצך' (מלאכי א ח).
אך כתב, שגם אם היינו צריכים לחשוש שלא לעשות פרוכת מבגד טמא, אין לחשוש לכך בבגד זה, כיון שבכך שעושים ממנו פרוכת פרחה טומאתו. וכמו ששנינו (כלים פ"כ מ"ו) שסדין שהוא טמא מדרס ועשה ממנו וילון הרי הוא טהור מן המדרס, וכתב בתוספות יו"ט שדווקא כשעשה בו שינוי מעשה פרחה טומאתו. וכן פסק הרמב"ם (כלים פכ"ג ה"י) שסדין שנטמא במדרס ואחר כך עשה ממנו פרוכת טהור מן המדרס. ואם כן הרי הפרושים עצמם היו רשאים לעשות להם בגד ממלבושי אשה נדה, כי בשינוי מעשה זה פרחה ממנו טומאת מדרס, ואם כן גם לגבוה כשר ולא שייך כאן 'הקריבהו נא לפחתך'.
והביא עוד מה ששנינו (כלים פכ"ח מ"ה) ונפסק ברמב"ם (כלים פכ"ב ה"י), שכיפה שנתנו על הספר טהור מלקבל טומאת מדרס. ופירש הרע"ב שהיא מטפחת שבראש האשה, ויש לה טומאת מדרס שפעמים שהיא יושבת עליה. ומפורש שהיו משתמשים בכיפה זו לספרים ולא היו חוששים ל'הקריבהו נא לפחתך', והטעם כאמור, כיון שבזה נטהר הבגד מטומאת מדרס.
