צירוף תפיחת לחם העשוי כספוג לענין ברכה אחרונה
בסוגייתנו נחלקו אמוראים בדין מאכל האסור באכילה שהיה בו שיעור כזית, ואחר כך נצטמק עד שלא היה בו שיעור, ואחר כך חזר ותפח לכזית.
רב ור' חייא ורבי יוחנן סוברים שמשערים אותו כמות שהוא עכשיו, ומה שלא היה בו שיעור אינו דוחה אותו מלהיות חייבים על אכילתו, ושמואל ורבי שמעון ברבי וריש לקיש אומרים שמשערים אותו כמות שהיה בזמן שנצטמק, ואם באותה שעה לא היה בו שיעור, נדחה שיעורו ופקע ממנו [ואסור באכילה רק ככל חצי שיעור ואין חייבים עליו].
ומבואר בגמרא שאם היה בו שיעור ונצטמק ועכשיו כשאוכלו אין בו כזית, האוכל אותו פטור. ואם לא היה בו שיעור ותפח ועכשיו יש בו שיעור, אינו אסור באכילה אלא מדרבנן.
ומבואר בזה שמעיקר הדין תפיחת המאכל אינה מוסיפה לשיעורו, ורק מדרבנן אסור בזה משום מראית העין, שחששו למי שיראה ויחשוב שגם בתחילה היה בו כשיעור (שו"ת הרשב"א, ח"א סי' תסב). ועל פי זה דנו הפוסקים לענין דרך שיעור כזית לחם לברכה אחרונה, וכזית מצה בפסח וכמו שיבואר.
בשו"ת זרע אמת (ח"א סי' כט) דן בדבר פת סופגנים העשויה כספוג עד שהאויר שבו אינו נראה לעין, אם האוכל ממנו כזית כמות שהוא חייב בברכה אחרונה כיון שאין החללים ניכרים, או שמא צריך למעכו ולשער אם יש בו כזית אחר המעוך, ורק אם יש בו כזית אחרי מעוכו חייב בברכה אחרונה. והוכיח מסוגייתנו שכל דבר שמתחילה לא היה בו כזית, ונתפח ועמד על כזית על ידי איזו סיבה, אינו חשוב אלא חצי שיעור לענין איסור, ואם כן נראה שהוא הדין לענין ברכה אחרונה שאינו חשוב כאוכל כזית, ובכמה דברים מצאנו שהפוסקים למדו דין ברכה אחרונה מדין איסורים. [ועיי"ש שכתב שאת הראיה מסוגייתנו יש לדחות לפי המסקנא, אך הוכיח כן ממקומות אחרים שמן התורה הולכים אחר השיעור שהיה בתחילה]. ואף על פי שלענין טומאה הולכים מדרבנן אחר השיעור של עכשיו, ומחשיבים את התפיחה כחלק מהדבר עצמו, אין חומרא זו שייכת אלא בטומאה, ששם אין חומרא זו מביאה לידי קולא. אבל בברכות הנהנין אם יחמירו חכמים לברך על פת זו תצמח קולא מחומרא זו, שיבואו לידי ברכה שאינה צריכה. ועוד, שלענין ברכה אחרונה צריך שיהנו מעיו מכזית, ובמאכל שנתפח אין מעיו נהנים מכזית, והביאו במשנה ברורה (סי' רי סק"א).
