צליית כבד מתולע כדי שימוחו התולעים
בבית שלמה (דרימר, שו"ת יו"ד סי' פא) עורר, שנודע לו שכל הכבדים של הבהמות הגסות והדקות בגלילותיו מלאים בסמפונות שלהם תולעים הנקראים מאטיליצא, ובדק הכבדים של עשרים בהמות רצופים ובכולם מצא כן, ובכבשים התולעים נמצאים הרבה יותר, ואין כבד משום בהמה שלא יהיה בסמפונות שלה מתולעים אלו ברב או מעט זולת בעגלים וטלאים הרכים. ואחר שהאריך לברר שתולעים אלו אסורים באכילה, וכתב, שמנסיונו למד שגם אחר שצולים את הכבד נשארים התולעים בסמפונות ואינם בורחים על ידי האש.
והביא מספרי חכמי ספרד שהביאו בשם ספר פרי הארץ שמנהג שאלוניקי לאסור כבד הכבשים כיון שמצויים בו תולעים רבים, ולכן כיון שנתברר בבירור גמור שכל הכבדים של בהמות דקות וגסות הם מלאים תולעים, אסר את כל הכבדים לאכילה, וכתב שמוטל על כל רב ומורה להפריש את הקהל מאיסור שלא יטמאו את נפשותם באכילת הרמשים שבכבדים ונזכה במהרה לטהרת הנפש כראוי. (ועיי"ש עוד סי' פב וסי' פו) .
ובשואל ומשיב (שו"ת קמא ח"ב סי' מה) נשאל על ידי חכם אחד מהוסיאטין שבעל הבית שלמה פקד עליו שלא למכור כבד, ושיש שחלקו עליו, וביקש לידע את הכרעת השואל ומשיב. ובתוך תשובתו כתב השו"מ שבגוף האיסור שאסר הבית שלמה את הכבדים מחמת התולעים הנמצאים בהם, לא ידע מה חרד כל כך על הדבר, כיון שבשעה שצולים את הכבד מתרסקים התולעים ונפסדת צורתם, והרי הם בטלים ברוב, כיון שאינם חשובים עוד 'בריה'. ואין לחשוש בזה למה שאסור לבטל איסור לכתחילה, שהרי בלא התולעים צריך לצלות את הכבד מחמת הדם שבו, וממילא מתרסקים התולעים ובטלים, והאיסור לבטל איסור לכתחילה הוא רק במי שעושה מעשה מכוון כדי לבטל את האיסור.
ובאבני נזר (שו"ת יו"ד סי' פ) נשאל בדבר, והרב השואל הביא דברי השואל ומשיב שאין צריך לבדוק את הכבדים כיון שבצליה נמוחים התולעים ונבלעים בכבדים ומתבטלים. וכתב שאין הדברים מחוורים בעיניו, כיון שאף אם יהיה כדבריו שהם נימוחים ומתבטלים, אסור לעשות כן משום ביטול איסור לכתחילה. שהנה מסוגייתנו יש להקשות על עיקר יסוד זה שנפסק להלכה (ראה פניני הלכה לעיל עג.) שאם אינו מתכוין לבטל אין בו איסור לבטל איסור לכתחילה. שמבואר בגמרא שחבית של תרומה שנפלה ונתערבה עם מאה חביות סתומות, ואינה בטלה כיון שחביות סתומות אין בהם ביטול מפני חשיבותם, פותח אחת מהן ונוטל כדי דימועה ושותה, משום שהחבית הנפתחת בטלה. והקשו בגמרא איך יכול לפתוח את החבית, 'גמע ושתי חזינא הכא', והיינו שהרי הוא פותח החבית לכתחילה ואסור לבטל האיסור לכתחילה. וקשה שהרי גם אם לא יבטל את החביות אלא ימכור את כולן לכהן חוץ מדמי תרומה שבו כדין דימוע, הרי כשהכהן ישתה בהכרח יפתח את החביות לשם שתייתן, ואינו מתכוין לבטל. ואם כן למה אסור לפתוח את החביות.
וכתב האבני נזר שצריך לתרץ, שדווקא בטוחן קמח שהתליע אין איסור משום ביטול איסור לכתחילה, כיון שיתכן שאינו טוחן כדי לאכול בעצמו אלא כדי למכור לאחרים, והמוכר לאחרים אינו צריך לביטולו של האיסור, ועל כן אין מוכח מטחינתו שכוונתו לבטל את האיסור. אבל פתיחת חבית של יין אין הדרך לפתחה אלא לצורך שתיית עצמו, וכשמוכרים לאחרים רגילים למכור סתומות, ואם כן עכשיו בבואו לפתחה הרי הוא מוכיח שפותחה על מנת לשתות בעצמו ולא על מנת למכרה לאחרים, וכיון שאינו יכול לשתות בעצמו אלא על ידי ביטול, מוכח מכלל פתיחתו שכוונתו גם לבטל את האיסור, ולכן אסור לפתוח.
ולפי חילוק זה כתב, שנמצא שהצולה את הכבד על מנת לאוכלו בלא פתיחת הסימפונות, כיון שהצליה היא בשעת אכילה הרי זה דומה לפתיחת החביות בסוגייתנו, שכיון שרוצה לאכול בלי פתיחת הסימפונות, על כרחך רוצה שהתולעים יהיו נימוחים ומתבטלים, ואסור לעשות כן משום איסור ביטול איסור לכתחילה. ולכן מסיק שאינו מוצא היתר באכילת הכבדים בלי פתיחה, אלא צריך לפתוח את הסימפונות בכל מקום המצוי ולהשליך התולעים.
