צער בעלי חיים במקום הפסד כספי

במשנה מבואר שאין מוכרים תרנגול לבן לגוי משום שדרכן ללוקחו לע"ז, ומבואר במשנה שבזמן שמוכר לו תרנגול זה קוטע את אצבעו לפני שמוכרו וכך מוכרו לו, לפי שאינם מקריבים מחוסר אבר לעבודה זרה. וכתבו בפירוש תוספות חדשים (שם פ"א מ"ה) הטעם שמותר לקטוע אבר, אע"ג שצער בעלי חיים אסור מדאורייתא, משום שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה במקום שנראה קצת טעם, וכמש"כ התוס' (לעיל ע"א ד"ה אמר אביי). ואמנם בהגהות פורת יוסף (ד"ה ובזמן שהוא) דחה תירוץ התוספות חדשים, וכתב שאין שייך להתיר כאן משום שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה. 

ולעיל כתבו התוספות כן לגבי עיקור בהמה של ע"ז שאם עבר ולקח מן התגר בהמה הרי הוא מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה, וגזרו חכמים כן משום שרצו לאסור בהמה זו של ע"ז שכבר עבר וקנה אותה. אך כאן בקטיעת אצבע מי מכריח את האדם למכור לגוי כדי שיתירו לו חכמים לקטוע אצבע ולעבור על צער בעלי חיים, והיה לחכמים לאסור למכור אף כשהוא קטוע כמו שאסרו כמה דברים.

והנה בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' עא) הוכיח מסוגייתנו שצער בעלי חיים הותר לצורך ריוח ממון, ואפילו ריוח כלשהו, שהרי אמרו שאסור למכור לנכרים תרנגול לבן ואם רוצה למכור קוטע את אצבעו של התרנגול, הרי שמותר לקטוע לבעל חי את אצבעו, שהוא צער גדול, משום ריוח כל שהוא כדי למכור לו תרנגול לבן קצת ביוקר.

אולם בשו"ת יד הלוי (במברגר, יו"ד סי' קצו) נקט שאסור לצער בעלי חיים לצורך ריוח ממון, ורק לצורך רפואה ולצורך כבוד גדול מותר. וכתב שמה שמבואר בסוגייתנו שר' יהודה התיר לקטוע אצבע לתרנגול לבן, צ"ל שהוא סובר כדעת ר"י הגלילי (ב"מ לג.) שסובר שאיסור צער בעלי חיים אינו אלא מדרבנן, אבל להלכה שפוסקים כדעת מאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא, לא הותר צער בעלי חיים לצורך ריוח ממון.

ונודעו בזה דברי התרומת הדשן (פסקים סי' קה) שדן אם מותר למרוט נוצות לאווזים חיים, אם הדבר דומה לגיזת כבשים שמותר לגוז אותם בחייהם, או שמא יש בדבר משום צער בעלי חיים ואסור. וכן דן אם מותר לחתוך לשון העוף כדי שידבר, ואזניו וזנבו של הכלב כדי ליפותו. וכתב שנראים הדברים שאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו, שלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם, כמבואר בקידושין (פב.). והביא כמה ראיות מהש"ס לזה.

וכתב שאין להקשות ממה שאמרו (חולין ז:) בר' פנחס בן יאיר שלא נתן לרבי לעקר את פרדותיו משום צער בעלי חיים, ששם לא רצה לעקרם לתשמישו וליפותם אלא כדי שלא יזיקו, והנזק שחשש מפניו לא היה שכיח כ"כ, שמסתמא רבינו הקדוש לא היה מגדל מזיק תוך ביתו, אלא שרבי פנחס בן יאיר מתוך רוב חסידותו הקפיד עליו. ומתוך הראיות שהביא התרומת הדשן לקולא, כתב שנראה קצת שאין איסור במריטת נוצות האווזים בחיים וכל כיוצא בזה, אלא שהעולם נזהרים ונמנעים. ואפשר שהטעם הוא לפי שאינם רוצים לנהוג במידת אכזריות נגד הבריות, שיראים שמא יקבלו עונש על ככה, כמו שאמרו (ב"מ פה.) ברבינו הקדוש שראה עגל שהובל לשחיטה, ותלה העגל את ראשו בכנפי בגדו של רבי, ואמר לו רבי לך שלכך נוצרת, ואע"ג שהיתר גמור הוא לשחוט העגל לאכילתו, אפ"ה נענש רבי וקבל יסורין על ככה.

והרמ"א (אבה"ע סי' ה סי"ד) פסק כדברי התרומת הדשן, וכתב שכל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים אין בו משום איסור צער בעלי חיים, ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות ואין לחשוש משום צער בעלי חיים, ומכל מקום העולם נמנעים משום שהיא אכזריות.

ודנו הפוסקים אם מותר בכל אופן וגם בספק רפואה. בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' עא) כתב, שאפילו כשאין הרפואה ברורה מותר כל שיש בו צורך בני אדם, שבל תשחית של גופו עדיף. וכתב עוד שגם מה שכתב הרמ"א במריטת נוצות שהעולם נמנעים משום אכזריות, היינו דווקא במריטת נוצה שעושה מעשה בידים והעוף מרגיש מאוד הצער בשעת כל מריטה ומריטה, אבל אם אינה מרגשת כלל צער בשעת מעשה, אף אם אחר כך נגרם לבע"ח חולי ומכאוב, אין לחשוש בו אפילו למידת חסידות אם הוא לצורך האדם, ולכן התיר להשקות סמים ארסיים לבע"ח למען ידעו פעולת הסמים בענין רפואת האדם.

אך בשו"ת אמרי שפר (סי' לד) כתב, שכוונת הרמ"א להתיר דווקא במקום הכרח, וכמו שהצורך לרפואה הוא ענין הכרחי, ואין כוונת הרמ"א להתיר בשביל תועלת וריוח ממון, וגם אין הדבר ברור אם מותר לישראל לעשות נסיונות בגוף בעלי חיים כדרך הרופאים, שאין זה לרפואה אלא רק ספק תועלת. ובשו"ת חלקת יעקב (חו"מ סי' לד) דחה דברי האמרי שפר, והוכיח שאין איסור כשהוא לתועלת האדם גם אם אינו אלא ספק, ולכן מדינא מותר לעשות ניסויים רפואיים בבעלי חיים אלא שיש לחשוש בדבר למידת אכזריות.

ובשו"ת שרידי אש (ח"ג סי' ז) חלק, וכתב שאף מידת חסידות אין בזה, שמידת חסידות אינה שייכת אלא במקום שנוגע רק לעצמו, ורשאי אדם להחמיר על עצמו, אבל לא במקום שנוגע לאחרים, כי מאי חזית שצער בע"ח עדיף יותר מצער החולים שאולי יכול לעזור להם.