קדושת מקום המקדש בזמן הזה
בסוגייתנו מובא נידון אם קדושה ראשונה שקידשו את בית המקדש ואת ירושלים קדשה לשעתה ולעתיד לבא. ונחלקו הרמב"ם והראב"ד (בית הבחירה פ"ו הי"ד-טז) אם יש קדושה למקום המקדש בזמנינו ואם הנכנס שם חייב כרת. דעת הרמב"ם שקדושת בית המקדש שקידשו בתחילה, לא לשעתה בלבד קדשה אלא אף לאחר החורבן, וכיון שקדושת המקדש עומדת במקומה אסור להכנס שם בטומאה, ולכן בזמנינו שכולנו טמאי מתים אסור להכנס למקום המקדש, והנכנס הרי הוא בכרת.
אך הראב"ד חולק וסובר שאין קדושה במקום המקדש אלא לשעתה ולא לאחר החורבן, ועל כן לדעתו אין איסור להכנס בזמנינו למקום המקדש.
להלכה כתב המגן אברהם (סי' תקסא סק"ב) שדברי הרמב"ם שרירין וקיימין, והנכנס עתה למקום המקדש חייב כרת שכולנו טמאי מתים, וכן פסק במשנה ברורה (שם סק"ה), והוסיף בספרו לקוטי הלכות בסוגייתנו (בזבח תודה) שכן הוא גם דעתם של כמה ראשונים. וכך היה המנהג בכל הדורות, כמו שכתב רבינו עובדיה מברטנורא (במכתבו מא"י משנת רמ"ח).
והנה כתב הרמב"ם באגרת ששלח כשהגיע לארץ ישראל (נדפסה בספר חרדים שער התשובה פ"ג), שבהגיעו לירושלים התפלל בבית הגדול והקדוש. ויש שפירשו כוונתו שהתפלל בבית כנסת שהיה בנוי במקום המקדש, ולכן קורא לו הרמב"ם הבית הגדול והקדוש, והסתייעו ממה שסיים הרמב"ם בתשובתו, שהוא מתפלל שכשם שראה אותו הבית בחורבנו כן יראה בבנינו. אך במנחת יצחק (שו"ת, ח"ה סי' א) ועוד אחרונים כתבו, שפשוט שלא יעשה הרמב"ם נגד דעתו שסובר שאיסור כרת יש בכניסה למקום המקדש, ואין כוונת הרמב"ם אלא לבית כנסת גדול סמוך להר הבית. וכן כתב הגר"י זריהן (בעל אהל יעקב ובכורי יעקב, נדפס בספר הלכות אישות, ביאת מקדש סי' א), שפירוש דברי הרמב"ם ברור, כי סמוך להר הבית היה בית גדול לתפלה, וגם עתה יש בית גדול מאד וקוראים אותו מדרש שלמה, וזהו הבית הגדול כי משם משקיף על כל שטח הקרקע של בית מקדשנו הר הבית והעזרות והכפה הגדולה, אבל לומר שאדוננו הרמב"ם נכנס ממש ישתקע הדבר ולא יאמר.
והביא שם שחכם אחד בזמנו היה בעל הזייה וביקש להיכנס למקום המקדש, וכתב שלדעת הראב"ד אין איסור אפילו מדרבנן. והביא עדות ששמע בילדותו שהשר משה מונטיפיורי נכנס עם רבו לבית המקדש, וקם הרב מהרי"מ מליסא [נכד בעל החוות דעת] והחרימו, ואמרו לו שחרמו הוא כחרמו של ים. וכתב הגר"י זריהן שלא כך היה מעשה, והוא שמע מעד ראיה שהשר קבל עליו את הדין לפני הרבנים הגאונים ועשה כמה תיקוני כרת וכו' וכו', ובודאי על עדות זו יש לסמוך. ואף בשארית ישראל (מינצבערג שו"ת, חו"מ סוף סי' ג) כתב לאותו חכם שביקש להתיר להיכנס למקום המקדש, דברי תוכחה על אשר יצא לחפש דרכים להתיר ולחלל קדושת מקום בית מקדשינו.
וכן האריכו הפוסקים לאסור הכניסה למקום המקדש, ראה מנחת יצחק (שו"ת שם, ח"ו סי' קלב), מועדים וזמנים (שו"ת, ח"ג סי' רכט בהג"ה), ובאר משה (שו"ת, ח"ז קונטרס בדיני בני א"י וחו"ל סי' תקסא). ובארחות רבינו (ח"א עמ' שכח) הובא כרוז מגדולי הפוסקים שכתבו, הכניסה להר הבית אפילו בטהרה עון פלילי הוא, כי ברור אשר בזה מחטיאים את הרבים מהמון אחינו בני ישראל אשר על סמך זה גם המה יכנסו בלא טהרה ובלא שמירת גבולי המחנות, ונמצא שם שמים מתחלל לעבור על עיקרי התורה בריש גלי, ובמקום המקודש מימות עולם, וחובה על אחינו בני ישראל מכל החוגים להשמר מעלות בהר ונגוע בקצהו.
