קניית מצות מצוה ממעות צדקה

בפסקי תשובה (סי' עד) הסתפק אם מי שאינו עני ואסור לו ליטול מעות מן הצדקה, יוכל ליטול מעות מן הצדקה לצורך קניית מצות מצוה. ושורש הספק הוא על פי המבואר בפסחים (לה:) שיוצאים ידי חובת מצה במצה של דמאי, אף על פי שאין יוצאים ידי חובה במצה האסורה באכילה, והטעם הוא משום שיכול כל אחד להפקיר את נכסיו ולהיות עני. והתוספות (שם ד"ה יוצאין) צידדו שאפילו לכתחילה יכולים לצאת ידי חובת מצה במצה של דמאי, אף על פי שעכשיו עוד לא הפקיר את הנכסים, משום שאכילת מצה נקראת אכילת עניות כיון שהיא לחם עוני, וכיון שבשעת אכילה הרי הוא כעני מותר לו לאכול דמאי המותר לעניים.
ועל פי זה אפשר שיוכל גם לקנות את המצות ממעות השייכים לעניים, כיון שלחם עוני היא.
אך כתב שיש לחלק בין אכילת מצה של דמאי לקניית מצה ממעות צדקה, שבאכילת מצה של דמאי האיסור הוא בשעת אכילה, ובשעת האכילה הוא אוכל כעני כיון שאכילת עניות היא, ולכן הותר לו האיסור שבאותה שעה. אבל בקניית מצות האיסור הוא בהוצאת מעות הצדקה לצורכו, ולא בשעת האכילה, ואם כן לא יועיל מה שהאכילה היא אכילת עניות, כיון שאין שייכות בין אכילה זו לשעת האיסור שהיא שעת קניית המצות. ובשעה שקונה את המצות הרי הוא כאיש אחד, ובשעת אכילה הוא כאיש אחר, והאיש הקונה את המצות עשיר הוא ותופס את המעות לצורך האיש העני ומפסידם משאר העניים, והרי אין יכולים לתפוס לבעל חוב במקום שחב בזה לאחרים.
ויצא הפסקי תשובה לדון אם באמת יש להחשיב אותו כשני אנשים שאחד מהם תופס לחבירו, ותלה נידון זה בנידון כללי בדבר כל דבר היוצא ממצב אחד למצב אחר, שיש לחקור באיזה אופן הדבר משתנה. אם תחילה בטל הוא ממה שהיה בתחילה, ואחר כך מתחדש לדבר החדש, או שמא בתחילה מתחדש בו הדבר החדש ועל ידי התחדשות זו בטל ממנו הדבר הראשון. שלפי הצד השני יש נגיעה ושייכות בין שני המצבים, כיון ששניהם היו נמצאים בו בשעה אחת, ואם כן אין להחשיבו כשני אנשים שאחד תופס לחבירו. אבל לפי הצד הראשון אין שייכות ונגיעה בין שני המצבים, כיון שבשעה שהתחדש השני כבר בטל הראשון וחלף מן העולם, ואם כן העשיר והעני הם כשני אנשים שאחד תופס עבור חבירו.
והביא (בהג"ה שם) ראיה לנידון כללי זה מסוגייתנו, ששנינו שבני יונה כשרים רק כשהם קטנים ותורים כשרים רק כשהם גדולים, ובתחילת הציהוב שמתחילים להביא נוצה צהובה סביב הצואר, הרי הם פסולים הן לבני יונה והן לתורים. ופירש רש"י (ע"ב ד"ה תחלת) הטעם שפסולים לזה ולזה, מפני שיצאו מכלל קטנים ונפסלו מבני יונה, ולכלל גדולים לא באו שיוכשרו לתורים. ומבואר שהיציאה מקטנות לגדלות היא על ידי שבטל מצב הקטנות, ואז אינו לא קטן ולא גדול, ואחר כך מתחדש בו מצב הגדלות. ומכאן יש ללמוד שכך הוא דרכם של דברים המשתנים, שבטל מהם מצבם הראשון ורק אחר כך מתחדש בהם הענין החדש, ואם כן לא יוכל לקנות מצה ממעות צדקה, כיון שחשוב הוא כאדם אחד התופס לצורך חבירו וחב לאחרים. ועיי"ש עוד במה שדן בזה.
אך בצפנת פענח (תרומות עמוד ) נקט שתחילת הציהוב יש בה גם קטנות וגם גדלות, וכל דבר שהוא בינתיים יש בו מכח שני הדברים, והטעם שפסול לבני יונה הוא מחמת הגדלות שבו, והטעם שפסול לתורים הוא מחמת הקטנות שבו. והוא להיפך מדברי הפסקי תשובה שתחילת הציהוב אין בה לא קטנות ולא גדלות.