ש"ץ שאינו בן כ"ה שנים או שלושים

בגמרא דנו בסתירה שיש לכאורה בין הפסוקים העוסקים במנין שנות הלויים הבאים לעבוד עבודה בבית המקדש, כתוב אחד אומר (במדבר ח כד) 'מבן חמש ועשרים שנה ומעלה' וכתוב אחד אומר (שם ד ג) 'מבן שלשים', אי אפשר לומר שלשים שכבר נאמר כ"ה ואי אפשר לומר כ"ה שכבר נאמר שלשים, הא כיצד כ"ה ללמוד ושלשים לעבודה. וכן פסק הרמב"ם (כלי המקדש פ"ג ה"ז) שאין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדוהו חמש שנים תחילה.
וכתב בדרכי משה (או"ח סי' תקפא אות ב) בשם הכל בו (סי' סה), שכיון שהתפילה נתקנה כנגד עבודת בית המקדש (ברכות כו:) לכן צריך לדקדק
במספר שנותיו של היורד לפני התיבה לתפילה, שיהיו כמספר שנותיהם של הכשרים לעבודה, שהוא מבן עשרים וחמש שנים ולמעלה, ומצוה מן המובחר שיהיה למעלה משלושים שנה שאז לבו נשבר ונדכה.
וכן פסק הרמ"א (שם ס"א), שידקדקו לחזור אחר שליח צבור היותר הגון והיותר גדול בתורה ומעשים שאפשר למצוא, שיתפלל סליחות ובימים נוראים, ושיהיה בן שלשים שנים. וכתב בביאור הגר"א שמקורו ממה שאמרו בסוגייתנו לענין עבודת הלויים, וימים אלו הם כדוגמת עבודת הלויים, כיון שהם ימי דין. וביאר בדברי יציב (שו"ת, או"ח סי' רנ) שהוא על פי המבואר בזוהר ושאר ספרים הקדושים שהכהנים הם בבחינת חסד שהוא צד ימין (זוהר ח"ג צו כז. נשא קמו.), והלויים הם בחינת גבורות צד שמאל (זוהר ח"ג בהעלותך קנא: ועוד), ולכן בימים אלו שהם ימי דין יש לדמות את שליח הציבור ללויים העובדים רק משלושים ומעלה, ולא לכהנים שאין השנים פוסלים בהם, והם כשרים לעבודה משיביאו שתי שערות וכמבואר בסוגייתנו.
והרמ"א לא הזכיר כלל שיהיה בן כ"ה שנים אלא רק שיהיה בן שלושים, וכתב במשנה ברורה (שעה"צ ס"ק כא) שמה שכתב בדרכי משה בשם הכל בו שיהיה בן כ"ה שנים, הכוונה היא שמאותו הזמן יתחיל ללמוד סדר התפלה וקריאת התורה כדי שיהא בקי יפה יפה, כמו שהיו הלויים צריכים ללמוד את סדר עבודה מבן כ"ה עד שלשים, ומשלשים התחילו לעבוד, וכמו כן לענין תפילה רק כשיהיה בן שלושים יתחיל להיות שליח ציבור. [ודייק כן מדברי הכל בו בסמוך, המובאים להלן].
ועל מה שכתב הכל בו שכשהוא בן שלושים לבו נשבר ונדכה, הקשה במשנה ברורה (שם ס"ק כב) שלכאורה אין לזה שום ביאור, שהרי אדרבה בן שלושים לכח (אבות פ"ה מכ"א) [וכתב שם הרע"ב שזהו הטעם שהלויים התחילו את עבודתם כשהיו בני שלושים], וכשאדם חזק בכח אין לבו נשבר, ואיך כתב הכל בו שמצוה מן המובחר מבן שלשים שאז הוא ימי הזקנה ולבו נכנע ונשבר יותר. ולכאורה היה נראה שטעות סופר היא בכל בו וברמ"א, וצריך לומר 'בן ששים', ונתחלף ס' בל'. אבל בחיפושו בארחות חיים שהוא מקור לכל דברי הכל בו כידוע, מצא שם גם כן הגרסא שלשים, אבל לשונו שם מתוקנת יותר, וזו לשונו (הלכות תפלה אות עח), שצריך לדקדק שיהיה בשניו כמספר שני העובדים עבודה, מכ"ה שנה ולמעלה, והמצוה מן המובחר מבן ל' שנה שאז הוא בחצי ימי הזקנה ולבו נכנע ונשבר יותר. עד כאן לשונו. ומבואר שבהיותו בן שלושים אינו מגיע לימי הזקנה, אך מכל מקום לבו נשבר בקרבו כיון שכבר הוא בחצי ימי הזקנה.