שאלה ברופאים ומידת הבטחון
בגמרא, כך יסורין, בשעה שמשגרים אותם על האדם, משביעים אותם שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני.
בספר אסף מאמרי מוסר (לבעל שביתת השבת, מאמר שפת אמת אות ו) האריך בענין המציאות שמחלות אינן מבדילות בין עשירים הגרים במקומות מבריאים וכשהם חולים הם הולכים לגדולי הרופאים, לבין עניים הדרים במקומות מעופשים וכשחולים הולכים לרופאים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם ומזיקים יותר משהם מועילים.
ובכל זאת אין רואים בסטאטיסק"א של המחלות הבדל בין עניים לעשירים אלא רק בין בעלי אומנות זו לבעלי אומנות אחרת ובין פנויים לנשואים וכיוצ"ב, ומכאן אנו רואים שאין ההשתדלות מועלת הרבה לענייני רפואה.
ומכל מקום כתב אנשים כערכנו אין לנו להלוך נגד הטבע, ועל כל מחלה שלא תבוא אנחנו צריכים לדרוש אל הרופא אשר יהיה בימים ההם ובעיר מגורנו כל אחד כפי השגת ידו, והעשיר מחויב ג"כ לפעמים לקרוא לעזרה רופא מומחה מעיר אחרת ואם לא יעשה כן לפעמים הוא מתחייב בנפשו, כי כן גזרה החכמה העליונה שהרפואה תהא דוקא ע"י סם פלוני ע"י איש פלוני, וכמבואר בסוגייתנו, ואין זה סותר את אמונת יסוד ההשגחה, כי אם נגזר על העשיר שלא לחיות תמצאהו מחלה אשר גם הרופא מומחה לא יכול לעזור לו, כי ע"פ רוב אין ביד הרופא טובו, כאשר הודו בעצמם אשר כל מעשיהם הוא רק לעזור לטבע מעט לרפאות, ולפעמים ישגו גם הרופאים הגדולים, ופעמים לא יוכלו להכיר את המחלה הצפונה בגוף כעצמים בבטן המלאה, וכמו כן אם נגזר על העני לחיות תמצאהו מחלה אשר גם הרופא הקטן ימציא לו רפואת תעלה. ולפעמים גם ע"י משגה וטעות, כאשר סיפר לי איש מהימן אשר קרא בעיר אלעקסאט כי הכינו לחולה שני מיני רפואה האחת מישחות חיצוניות אשר היה מעורב שמה סמי היא"ד, ועוד היה מוכן עבורו תרופה פנימית לשתות, ויקר מקרהו ע"י מבוכת המשרתים אותו כי נתנו לו את היא"ד תמורת התרופה פנימית, ובקחתו אל פיו צעק צעקה גדולה מגודל המרירות, והעומדים עליו נבהלו נחפזו ויחשבו כי בא קצו, וכאשר בא הרופא הכיר כי הוטב בריאותו, וישאל על ככה, ויספרו לו את כל אשר קרהו, ומאז החלו לתת לו תרופת יא"ד לתרופה פנימית עד כי שב לאיתנו. ועכ"ז צריך האדם להתנהג ע"פ הטבע, ולבטוח בה', אבל די לך מה שצותה התורה בדבר ההשתדלות, אכן לבלות כל הימים בהמצאות מכונות חדשות על זאת לא צותה התורה, וטוב באותו העת לעסוק בדברים קיימים לעד ולא בדברים בלים ונפסדים, כמו שאמר המלך החכם (קהלת א ג) 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש', ואמרו חז"ל (שבת ל:, ויק"ר כח א), אבל מה שלמעלה מן השמש יש יתרון.
ובענין זה אם ראוי לבעל הבטחון לדרוש ברופאים או לא, האריכו גדולי הדורות, וידועים דברי האבן עזרא (שמות כא יט) שכתב שדוקא מכות ופצעים חיצוניים ניתן רשות לרופא לרפאות, משא"כ חולי פנימי ביד ה' לרפאתו. ובאבני נזר (שו"ת, חו"מ סי' קצג) בתשובה מאבי המחבר, הביא את דבריו וכתב שלפ"ז נראה שיש איסור לרפאות עצמו מחולי פנימי ע"י רופא.
והרמב"ן (ויקרא כו יא) כתב, כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) 'כי אני ה' רופאך'. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב-ג). ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) על המלך אסא 'גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים', ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ. אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח (שמות כג כה) 'וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך', והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו. וזו היא כונתם באמרם (ברכות ס.) 'ורפא ירפא' (שמות כא יט) מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות, והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים. נמצא שלדעת הרמב"ן רשאי החולה להחמיר על עצמו, כיון שלדעתו אין נכון לחולה לדרוש ברופאים.
אולם הב"ח (יו"ד סי' שלו ס"א) כתב שחטא אסא היה שלא דרש בה' כלל רק ברופאים, אבל אם בטח בה' שישלח לו רפואה ע"י הרופא מותר לדרוש ברופאים, אפילו במכה הבאה בידי שמים, וכך נהגו בכל גבול ישראל.
