שגג או נאנס בזמן קיום תנאי השבועה
במהרי"ט (שו"ת, ח"א סי' א) דן בדבר ראובן שהתחייב לשמעון סך ממון לזמן ידוע, ואסר ראובן על עצמו בשר ויין אם לא יפרע את החוב לשמעון עד אותו זמן. והגיע הזמן, ומטה יד שמעון ולא היו לו די מעות להשיב לו, ויש מי שדימה להתיר את השבועה, כיון שאנוס היה שלא לקיים את שבועתו כיון שלא היו לו מעות, ונדרי אונסין אינם נדרים.
והביא מה שאמר רבא בסוגיין, שהנשבע שלא יאכל ככר זו אם יאכל את זו, ואכל את הראשונה בשוגג ואת השניה במזיד פטור.
ופירש רש"י (ד"ה אכל את הראשונה) הטעם, לפי שאין איסור השבועה חל אלא בשעת המעשה הראשון, דהיינו כשאוכל את הככר שבו התנה את השבועה שאם יאכלנה יהיה אסור בככר השניה, ולכן אם אכל את התנאי תחילה בשוגג, מכיון שבאותה שעה שגג ושכח משבועתו אין זו שבועה, שאין לבו עליו בשעת השבועה, ואין מתקיים בו מה שנאמר (ויקרא ה ד) 'האדם בשבועה'. ולפי שיטת רש"י משמע שכל שנאנס בשעת קיום או ביטול התנאי, כיון שתלה הנדר בתנאי לא חל אלא בשעת התנאי, ואם באותה שעה היה אנוס, הרי הוא פטור משבועתו. ואם כן אף בנידון השאלה, כיון שבשעה שלא פרע ראובן את החוב לשמעון היה אנוס בדבר, שלא היו לו מעות לשלם, לא חלה שבועתו שנשבע שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אם לא ישלם את החוב בזמנו, כיון ששעת חלות השבועה היא בשעת התנאי שהיא השעה שהיה לו לשלם, וכיון שבאותה שעה היה אנוס, דין שבועת אונסין יש לשבועה זו, ויכול לאכול בשר ולשתות יין.
וכתב, שיש לדחות ראיה זו, ולחלק בין הנשבע שלא יאכל זו אם יאכל זו לנידון השאלה, לפי שהנשבע שלא יאכל זו אם יאכל את זו, נדרו תלוי במעשה שצריך לעשותו, ולפיכך לא חלה השבועה עד שיעשה אותו. אבל אם היה להיפך שנשבע שאם לא יאכל את זו לא יאכל זו, גם אם נאנס במה שלא אכל את הראשונה אסור לו לאכול את חברתה, לפי שבאופן זה חלה השבועה מיד בשעה שנשבע ולא בשעה שהתנאי מתקיים בשב ואל תעשה. ואף כאן חלה שבועתו מיד כשנשבע ולא בהגיע זמן הפרעון, וכיון שבאותה שעה לא היה אנוס, חלה שבועתו.
והוכיח כצד זה, ממה שאמרו (נדרים כז.) שנדרי אונסין שהיו חכמים צריכים לתקן שלא יהיו נדרים, הוא כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו, ואינו יכול לקיים התנאי שלא חל הנדר משום שהוא נדרי אונסין. ולכאורה לא יחול הנדר מעיקר הדין מ'האדם בשבועה', ומשמע שמעיקר הדין חל הנדר אף על פי שהיה אנוס בקיום התנאי, ומשום שכאן קיום התנאי הוא בשב ואל תעשה. אך הגר"ש איגר (ספר העיקרים ח"א עמ' קנה) הוכיח מדברי הר"ן (נדרים כז. ד"ה נדרי), שסובר שאם באמת היה אונס גמור בקיום התנאי לא חל הנדר, שכן פירש הטעם שמעיקר הדין חל הנדר באותם נדרי אונסין, משום שאינו אונס גמור. ומבואר, שאם היה אונס גמור בקיום התנאי, אע"ג שהוא בשב ואל תעשה, לא היה חל הנדר מעיקר הדין.
