שליחות למילה ולכיסוי הדם
כתב בדרכי משה (יו"ד סי' רסד אות א) בשם האור זרוע (מילה סי' קז), שאם האב יודע בעצמו למול אסור לו ליתן למוהל אחר למול את בנו. וכן כתב מדעת עצמו הש"ך (חו"מ סי' שפב סק"ד). ותמה הדרכי משה במה נשתנתה מצות מילה משאר המצוות הנעשות על ידי שליח, ואף במילה יוכל המוהל למול את התינוק בשליחותו של האב, גם אם האב יודע למול בעצמו.
ובתבואות שור (סי' כח ס"ק יד) כתב, שלכאורה נראה שכיון שמצוה על השוחט לכסות את הדם, ומצוותו קודמת למצות שאר כל אדם, כמו שנאמר (ויקרא יז יג) 'ושפך' 'וכסה' ודרשו חכמים (ב"ק צא:) שמי ששפך יכסה, אם כן אינו רשאי לכבד אחרים במצוה זו, ואפילו אם יש שם גדול ממנו שרוצה לקיים מצות כיסוי ואינו יודע לשחוט בעצמו, אסור לשוחט לכבדו בכיסוי
ובתבואות שור (סי' כח ס"ק יד) כתב, שלכאורה נראה שכיון שמצוה על השוחט לכסות את הדם, ומצוותו קודמת למצות שאר כל אדם, כמו שנאמר (ויקרא יז יג) 'ושפך' 'וכסה' ודרשו חכמים (ב"ק צא:) שמי ששפך יכסה, אם כן אינו רשאי לכבד אחרים במצוה זו, ואפילו אם יש שם גדול ממנו שרוצה לקיים מצות כיסוי ואינו יודע לשחוט בעצמו, אסור לשוחט לכבדו בכיסוי. ואם כבדו הרי הוא עובר על מצות 'ושפך וכסה'. אך שוב כתב שנראה שאינו כן, שהרי כיסוי הדם דומה למילה, ומעשים שבכל יום שהאב מכבד אחרים למול את בנו אפילו כשיודע בעצמו למול. וכן הביא ראיות מכמה מצוות שיכולים לכבד בהם את האחרים. והביא דברי הדרכי משה והאור זרוע הנ"ל, שמבואר מדברי הדרכי משה שמתוך תמיהתו על האור זרוע דחה דבריו והשמיט דין זה בשו"ע, כיון שאין נוהגים כמותו. וכתב בתבואות שור, שנראה שאף האור זרוע לא אסר לעשות שליח למול אלא כשהטעם שאינו רוצה למול בעצמו הוא כיון שאינו רוצה לטרוח, ונראה בזה כמי שמבטל את המצוה, וזהו הטעם שאמרו בכל התורה שמצוה בו יותר מבשלוחו, אבל במה שנהוג בינינו שמהדרים לעשות מצוה זו, והמכובד לעשות את המצוה הוא שמח ומחזיק טובה למי שכבדו, בזה לא דיבר האור זרוע, ואף הוא מודה שיכולים לכבד את האחרים.
ושוב הביא דברי הש"ך הנ"ל שסובר שאסור לעשות שליח למול, וחלק עליו ומסיק שיפה נהגו במילה לכבד את האחרים והנח להם לישראל אם אינם נביאים וכו', ומשם ומכל שאר הראיות שהביא יש ללמוד גם לענין כיסוי הדם שיכולים לפרקים לכבד במצוה זו את מי שמהדר לעשותה, וכל שכן אם הוא אדם גדול שיש גם כן כבוד למצוה שמכבדים אותה בגדולים. אבל לא ימנה אדם אחר להיות שליחו בקיום המצוה, שמצוה בו יותר מבשלוחו, וכל שכן שלא יטול ממון על המצוה, שעל זה נאמר 'אמת קנה ואל תמכור' (משלי כג כג, ראה בכורות כט.).
ובבינת אדם (איסור והיתר כלל ז) כתב בישוב דעת האור זרוע והש"ך, שבודאי בכל מקום שלא גילתה התורה שהוא בעצמו מחויב לעשות את המצוה, שלוחו של אדם כמותו ויכול לקיים המצוה גם על ידי שליחות. אבל במילה וכיסוי הדם גילתה התורה וכתבה פסוק יתר שמשמעותו שהוא צריך לעשות את המצוה, ובזה אין אומרים ששלוחו כמותו. והביא מחלוקת הראשונים (נדרים עב: בר"ן ד"ה ת"ל, רמב"ם נדרים פי"ג ה"ט, בבא מציעא צו. וראשונים שם) אם צריך שני פסוקים יתרים או שמא די בפסוק אחד, והוכיח מסוגייתנו שדי בפסוק אחד. שכן בסוגייתנו מיעטו שליחות בסמיכה ממה שנאמר (ויקרא א ד) 'ידו', ידו ולא יד שלוחו. ואף על פי שלא שנה הכתוב לכתוב שני פעמים, מכל מקום ממעטים מ'ידו' שאין לסמוך על ידי שליח. ואם כן הוא הדין לכיסוי הדם שנאמר בו 'ושפך' 'וכסה', ובמילה שנאמר בה (בראשית כא ד) 'וימל אברהם', ומכאן למדו (קידושין כט.) שמצוה על האב למול, כיון שגילה בהם הכתוב שהמצוה היא דווקא בו, אין מועלת בהם שליחות, ואם עשה על ידי שליח ביטל את מצוותו [אלא שאין בית דין כופים על כך, עיי"ש].
והאחרונים האריכו הרבה בענין שליחות במילה ובכיסוי הדם, ואכמ"ל. ובשלחן גבוה (סי' רסה ס"ק לז) כתב, שנהגו שאבי הבן מוסר למוהל את הסכין, שבזה הוא מראה שהוא שלוחו, ואחר כך אבי הבן אינו צריך לעמוד על גביו, אלא עומד במקום גבוה בכדי שכל העם ישמעו ברכותיו.
