תקיעת שופר בשופר העשוי מבהמה טמאה
כתב הר"ן (ר"ה כו: ד"ה ומיהו אע"ג), נראה ששופר של בהמה טמאה שאסורה באכילה פסול לתקיעת שופר, וכמו שאמרו בגמרא (שבת כח.) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, ושופר הרי הוא כמלאכת שמים, וכמובא בגמרא (ר"ה כו.) שכיון שבא לזכרון הרי הוא כעבודה שנעשית בפנים. אך כתב לדחות שיתכן לפי המסקנא בשבת (כח:), שרק בתפילין אמרו כן מפני שלומדים זאת מהפסוק הנאמר בתפילין (שמות יג ט) 'למען תהיה תורת ה' בפיך' ודורשים מן המותר בפיך, שצריך לעשות התפילין מעור בהמות המותרות באכילה.
אבל בתשמישי מצוה יתכן שלא שייך לומר כן, וכמו שהסתפקה הגמרא במסקנא לענין עור התחש אם טמא היה או טהור, אף על פי שהשתמשו בו למלאכת המשכן. על פי שער הציון (סי' תקפו ס"ק יד).
הרמ"א (או"ח סי' תקפו ס"א) כתב, שיש להחמיר כדברי הר"ן ששופר מבהמה טמאה פסול, וכתב המגן אברהם (סק"ג) הטעם, שיש לפשוט ספיקו של הר"ן לחומרא משום שהוקשה כל התורה לתפילין (קידושין לה.), אך במשנה ברורה (סק"ח) כתב בשם האחרונים, שאין דין זה ברור ולכך אם אין לו שופר אחר יתקע בו, אבל לא יברך עליו ששמא הוא פסול, וכן אם יזדמן לו אחר כך שופר אחר כשר צריך לתקוע עוד הפעם, וגם כן בלא ברכה משום שיתכן שכבר יצא ידי חובה בשופר הראשון.
המהרש"ם (ח"ו סי' קיד) נשאל שלכאורה יש להקשות על דברי הר"ן והרמ"א, שהנה מבואר בגמרא (ר"ה כח.) ששופר של עבודה זרה לא יתקע בו לכתחילה, אבל אם תקע יצא ידי חובה, וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תקפו ס"ב), ועבודה זרה כתב בבכור שור (שבת קח.) שאינה נחשבת למן המותר בפיך משום שהוקשה למת, אם כן מבואר בגמרא ובשולחן ערוך שאף שופר הנעשה ממין שאינו מותר בפיך יצא בו ידי חובת תקיעת שופר, ולא כדברי הר"ן והכרעת הרמ"א.
וכתב ליישב, שהטעם שעבודה זרה אסורה בהנאה היא משום שהוקשה למת, ומת הוקש לעגלה ערופה וקדשים (ע"ז כט:), ומצינו בסוגייתנו שעצמות קדשים מותרים בהנאה לאחר זריקת הדם, ואם כן גם מת ועבודה זרה שנלמדו מקדשים עצמותיהם מותרים בהנאה, ולכך יש להתיר לתקוע בשופר של עבודה זרה [שהוא עצם], שהיא בכלל מן המותר בפיך גם לדעת הר"ן והרמ"א.
עוד כתב, שכל ההיקש להקיש עבודה זרה למת הוא רק מדברי חכמים, והפסוקים הם אסמכתא בעלמא (שבת פג: וברש"י ד"ה דרבנן), ומה שכתב הבכור שור שאין לכתוב תפילין על עור בהמת עבודה זרה משום שאינו נחשב למן המותר בפיך, אין זה אלא לכתחילה, אבל בדיעבד יצא ידי חובה, כיון שמדאורייתא הוא מן המותר בפיך, וכן מטעם זה התוקע בשופר של עבודה זרה יצא ידי חובה בדיעבד לכל הדעות.
בנודע ביהודה (תנינא, או"ח סי' ג תשובה מבן המחבר) כתב להקשות על דברי הר"ן והרמ"א, מהמבואר בגמרא (סוכה כג.) שאפשר להעמיד פיל לדופן סוכה, ופיל כידוע הוא חיה טמאה ואינו כשר לאכילה, ואף על פי כן הוכשר למלאכת שמים, ומה החילוק בין שופר שהוא תשמיש למצות תקיעת שופר, ובין דפנות שהוא תשמיש למצות סוכה, ואף שזה יש לדחות ולומר ששופר חמור מסוכה כיון שבא לזכרון הרי הוא כעבודה הנעשית לפנים, מכל מקום לדברי המגן אברהם יהיה פיל פסול לדופן סוכה הואיל ואתקוש כל התורה כולה לתפילין, אלא ודאי שלדין זה שיהיה מן המותר בפיך לא אתקש כל התורה לתפילין, ואין להקפיד בכל המצות לעשותם רק מבהמות טהורות.
ובערוך השולחן (או"ח שם ס"ו) כתב, שאין לדמות היתר פיל לדופן סוכה לדיני שופר, וביאר שכל הפסול של בהמה טמאה נאמר רק במקום שהתורה הצריכה ליקח דבר מבעלי חיים, כגון בשופר ובתפילין ובתחש למשכן, שאין המצוה אלא בבעלי חיים, ועל זה נאמרה ההלכה שלא הוכשר למלאכת שמים רק בהמה טהורה בלבד, אך במקום שאפשר לקיים את המצוה בכל דבר ואין צריך דווקא בעלי חיים אפשר לקיים גם בדבר טמא, ולכך אפשר לעשות דפנות לסוכה גם מעורות של בעלי חיים טמאים לכל הדעות משום שלא גרע מדפנות עץ ואבן.
