אכילת ביצים לבן נח

בסוגייתנו מבואר שמותר למכור ביצים לנכרים, ורק ביצת נבילה וטריפה אסור למכור לנכרי באופן שיש חשש שמא יחזור וימכרם לישראל, וכן נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סי' פו ס"י).
בתשובת חתם סופר (יו"ד סי' יט) חקר לדעת מדוע מותר למכור ביצים לנכרי, הרי ביצים הם אבר מן החי, ואפילו לישראל היתה ביצת עוף טהור אסורה מדין אבר מן החי, אם לא שהתירה לנו התורה בפירוש, כמבואר בתוספות בסוגייתנו (ד"ה שאם, השני) שאילולא גילוי התורה שביצת עוף טהור מותרת, היתה אסורה מדין אבר מן החי, ורק מגילוי התורה לגבי שילוח הקן שאפשר לקחת הביצים, או מדין בת היענה שביצתה אסורה כטמאה, למדנו שמותר לאכול ביצים.
והרי גילוי התורה להתיר נאמר רק לישראל ולא לבן נח, וכמו שמצינו (לקמן קכא:) שבהמה המפרכסת לאחר שחיטתה מותרת לישראל ואילו לבן נח עדיין היא אסורה מדין אבר מן החי עד שתמות, לפי שגילוי התורה ששחיטה מתירה נאמר רק לישראל, ודעת הרמב"ם (מלכים פ"ט הי"ב) שכך ההלכה למעשה שבהמה טהורה שמותרת לישראל כשמפרכסת, אסורה לבן נח. ואם כן לבני נח שנאסר להם אבר מן החי ולא הותרו להם בפירוש ביצים, יאסר ליתן להם ביצים אפילו טהורות משום 'לפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא יט יד). ואפילו להחולקים על הרמב"ם וסוברים שאין לך דבר שמותר לישראל ואסור לבני נח, מכל מקום ביצי טריפה האסורות אף לישראל משום איסור טריפה שוב הן אסורות לבני נח משום אבר מן החי.
ואף אם נאמר שביצים נחשבים משקה, ורק אכילת אבר מן החי אסור להם ולא שתיה כמו שכתב בפלתי (סי' פא סק"ז), מכל מקום ביצה צלויה ומבושלת שהיא ודאי אוכל תיאסר לבן נח, ועוד שבאמת אף ביצה חיה אוכל הוא ולא משקה.
ולמעשה כתב שביצים שלימות פשוט שמותר לתת להם במתנה, כיון שיש לתלות שהם צריכים אותם כדי להושיב עליהם תרנגולים לגדל אפרוחים, ואף מותר לתת להם ביצים טרופות חיות משום שאולי לא לאכילה הם צריכים להם כי אם למלאכה, כדרך לעשות הרבה מלאכות בביצים טרופות במלאכת הדיבוק וכדומה, אמנם להזמינם על מאכלים שנילושו בביצים או שנתבשלו עמהם ביצים לכאורה יהא אסור. וסיים שיש לעיין לדינא.
אך בשו"ת נודע בשערים (ח"ב סי' כב) כתב שאין דבריו נכונים, משום שלאחר שהתורה גילתה שאין הביצה נכללת באיסור אבר מן החי, ממילא אין לחלק בין ישראל לבן נח, ואף ביצת עוף טמא אינה אסורה לישראל משום אבר מן החי רק משום טמאה. ואין לדמות נידון זה למפרכסת, כי דווקא בשחיטה המתירה את האיסור שהיה מקודם משום אבר מן החי, יש לומר שרק לישראל הותר ולא לבן נח, אבל בביצה אין נעשה שום מעשה להתירה, רק שאינה בכלל האיסור. ועיין שם עוד טעם לחלק. וראה עוד בספר דרכי הוראה (ח"ב פנ"ו), שו"ת ערוגות הבשם (יו"ד סי' כט). ובהגהות חכמת שלמה (שו"ע יו"ד סי' פו ס"י), ושו"ת דעת סופר (יו"ד סי' מ). שדי חמד (כללים מערכת הגימ"ל סי' ו אות ו).
ובמנחת חינוך (מצוה תנב אות טז) העיר כדברי החתם סופר, ומיישב, שאמנם היתר ביצים לישראל חידוש הוא, אך לולא חידוש התורה לא היינו אוסרים הביצים משום אבר מן החי, אלא מחמת שהוא יוצא מדבר אסור, [עיי"ש (אות טו) שביאר ענין זה], וזה נלמד מפסוק (לקמן קיב:), וזה הפסוק בא לאסור רק בישראל, אבל בבן נח לא נאמר איסור זה שהיוצא מהאיסור אסור. ולכן רק לישראל צריך פסוק להתיר ביצים, מה שאין כן בבן נח שמעולם לא נאסרו עליו ביצים משום היוצא מהאסור. [ובשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב סי' קכז) העיר שסברא זו עצמה כתב החתם סופר במקום אחר (יו"ד סי' ע)],
ובדרכי תשובה (יו"ד סי' פו סק"ה) הביא משו"ת רבינו חיים כהן (תשובה מנכד המחבר סוף יו"ד) שהאריך הרבה ליישב מנהגם של ישראל שמוכרים ביצים לעכו"ם בין מכשירה ובין מטריפה ואין חוששים לדעת החתם סופר, ומנהגם של ישראל תורה הוא. עיי"ש.