פרה שילדה שני עגלים אם הולד נחשב יתום

בסוגייתנו מבואר שאחד מהבהמות הפסולים להקרבה הוא היתום, ולמדו זאת מהפסוק (ויקרא כב כז) 'והיה שבעת ימים תחת אמו'. ושקלו וטרו בגמרא באיזה אופן פסול משום יתום ואין בו הפסול של יוצא דופן, והרי פשוט שאין צריך שלעולם תחיה האם, וגם בהמה שמתה אמה בשעת הקרבתה כשירה היא, ואם מתה האם קודם הלידה היו צריכים להוציא את הולד ממעיה והרי הוא פסול משום יוצא דופן, והעמידו דין זה כשהיתה הלידה ומיתת האם בבת אחת, זו פירשה למיתה וזה פירש לחיים. ומבירור גדרו של דין זה דנו הפוסקים לענין צוואת רבי יהודה החסיד בפרה שילדה שני עגלים.
כתב בצוואת רבי יהודה החסיד (אות מג), פרה אשר תלד שני עגלים יחד, או כל דבר שאינו רגיל להיות, כגון תרנגולת שתלד ב' ביצים ביום אחד, צריך לשחטן מיד. והקשה במנחת אלעזר (שו"ת, ח"ג סי' יג), שמבואר בבכורות (יז.) שרחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחת שניהם לכהן, וקשה איך שייך שיהיו קדושים בבכורה, והרי אמרו במכילתא (בא מסכתא דפסחא פי"ח) שהיתום פטור מן הבכורה [וראה מלבושי יום טוב (ח"ב חלק הפלפולים סי' א) שדן במה שנראה לקמן (קלו:) שהיתום קדוש בבכורה], וכיון שעל פי צוואת רבי יהודה החסיד חייבים לשחוט אותם, וסכנה היא אם אין שוחטים אותם, אם כן אמו עומדת לשחיטה, ואינו ראוי להיות שבעה ימים תחת אמו והרי הוא יתום ופטור מן הבכורה. ואף על פי שבסוגייתנו העמידו דין היתום דווקא כשמתה האם בלידתה, ולא כשמתה אחר כך בתוך שבעת ימים, היינו משום שלא היתה עומדת בשעת הלידה למיתה, והיה ראוי להיות שבעת ימים תחת אמו אלא שסיבה קרה שמתה, ולכן אין הולד חשוב יתום בשעת לידתו אלא אם כן מתה באותה שעה. אבל זו שילדה תאומים ועומדת היא משעת הלידה לשחיטה מחמת הסכנה שבדבר, אם כן הולד חשוב כיתום מאותה שעה, אף על פי שלא שחטו את אמו מיד. ועל פי זה דן המנחת אלעזר בדין בהמה שהאם היתה טריפה בשעת הלידה, אם חשוב הוא כיתום כיון שאמו עומדת למיתה.
אך בדברי יואל (שו"ת, או"ח סי' א אות ב) כתב לבעל המנחת אלעזר, שבסוגייתנו מוכח שאין צריך כלל שיהיה הולד ראוי להיות תחת אמו, ולא העמידו דין יתום אלא כשזה פירש למיתה וזה פירש לחיים, ולא בטריפה וכיוצא בה. ובאמת כשם שלדעת רבי יהושע (בכורות נז.) די במה שעורה של האם קיים ומחמם את הולד, כמו כן לדעת חכמים החולקים עליו וסוברים שאין די בעור אלא צריך את האם עצמה, אין צריך שתהיה האם עומדת לחיים על פי גדרי ההלכה, אלא די במה שהיא קיימת והולד רואה אותה במעמדה. ולכן גם אם עומדת היא לשחיטה על פי צוואת רבי יהודה החסיד, אין הבן נחשב ליתום, וקדוש הוא בקדושת בכורה, ואין שום קושיא על דברי רבי יהודה החסיד.
[ודעת הרדב"ז (איסורי מזבח פ"ג ה"ד, שו"ת ח"ה סי' אלף תנד, שם סי' אלף תעה) ומהר"י קורקוס (שם הי"א, והובא בכס"מ שם ה"י), שלפי פסק הרמב"ם היתום הוא בכלל יוצא דופן, שכיון שנולד אחר שנשחטה אמו אין זו לידה וכיוצא דופן הוא, ומה שהעמידו בסוגייתנו את הפסוק כשזו פירשה למיתה וזה פירש לחיים, אינו להלכה, שפוסקים (ראה רמב"ם רוצח פ"ט ה"ח) שאי אפשר לצמצם, שלפי זה צריך להעמיד את הפסוק כשבא אליהו ואמר שבצמצום כן היה, וכמו שכתבו התוספות (בסוגייתנו ד"ה אלא זה), ולכן כתב הרמב"ם (שם) שיתום היינו שנולד אחר שנשחטה אמו ולא רצה לכתוב שהיה בצמצום, כיון שדבר שאינו שכיח הוא ואי אפשר לדעת שהיה כן, וכיון שכן בודאי בכלל יוצא דופן הוא כאשר אמרו בגמרא בסוגייתנו. ולפי דבריהם ודאי אין שייך פסול יתום אלא כשכבר היתה האם מתה בשעת הלידה, ולכן היה הולד יוצא דופן, אבל במה שעומדת היא לשחיטה מחמת צוואת רבי יהודה החסיד אין הולד נפסל להקרבה].