בליעת תרופה ממאכלות אסורות בתוך טבלית

בשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סי' נב) נשאל אודות הרה"ק מסקווירא שחלה על רגליו, ופקודת הרופאים חזקה עליו ליקח לרפואה שומן דגים העשוי מדגים טמאים בכדורים. והשיב שיש להתיר, משום שאין זה בדרך אכילה, כיון שהשומן מכורך בגמי, וחולה שאין בו סכנה מותר להתרפאות באיסורי תורה שלא כדרך אכילתו, כמבוא בשו"ע (יו"ד סי' קנה ס"ג).
והנה במשנה למלך (מאכלות אסורות פי"ד הי"ב) הסתפק במה שנפסק להלכה (שו"ע או"ח סי' תעה ס"ג) שמצה שכרכה בסיב ובלע אותו לא יצא בה ידי חובתו, שאף על פי שאין צריך שיטעם טעם מצה, צריך שתיגע המצה בגרונו, וכמתבאר בגמרא (פסחים קטו: וראה רשב"ם ד"ה כרכן), אם נאמר כן גם באיסורים שאם כרך דבר איסור בסיב וכיוצא בזה הרי הוא פטור, שכשם שבמצות עשה שציותה התורה לאכול הדין הוא שאם כרכו בסיב לא יצא כיון שלא נגע בגרונו, אף באיסורים שאמרה התורה שלא לאכול, אם כרכם בסיב שלא נגעה אכילת האיסור בגרונו לא עבר על ציווי המלך. וחילק בין כרכו בחזרת שהוא מין מאכל ואינו חוצץ והרי זו דרך אכילה, לבין כרכו בסיב שחוצץ. והוכיח כן מדברי הרמב"ם (שאר אבות הטומאה פ"ג ה"ה) שכתב, שהכורך כזית מבשר נבילת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בה ובלעו, אף על פי שלא נגע בגרונו הרי זה טמא, ואם כרכו בסיב ובלעו הרי זה טהור [אמנם בחידושי הגר"ח הלוי (אבות הטומאה פ"ג הל"א) כתב שטומאת נבלת עוף אינה טומאת אכילה אלא טומאת מקום, ועיין מנחת חינוך (מצוה קסא), וראיית המשנה למלך מדברי הרמב"ם תלויה במחלוקת זו].
וכתב מהרי"א הלוי שלא זכה להבין דברי המשנה למלך, שהמשנה למלך שם סובר שיש גזירת הכתוב שצריך שתיגע המצה בגרונו, ולכן הסתפק אם אומרים כן גם באיסורים, אבל בשו"ע מבואר שהטעם הוא מפני שאין דרך אכילה בכך, ואם כן פשוט שגם לענין איסורים נחשב זה לשלא כדרך אכילה ופטור. וכתב שגם לגוף הדין יש להביא ראיה להתיר, ממה שהקשו חכמים לרבי יוסי הגלילי במשנה שהובאה בסוגייתנו, שלדעתו טמא שאכל קודש טמא אינו מתחייב עליו כיון שלא אכל אלא דבר טמא, א"כ אף טמא שאכל קודש טהור לא יתחייב, שהרי כשנגע בו טמאהו. ולכאורה הרי שייך שטמא יאכל קודש טהור ע"י שכרכו בסיב, שמאחר שלא נגע הטמא בקודש לא טמאהו, ובאופן זה יתחייב. ומוכח שאם כרכו בסיב הרי זה שלא כדרך הנאתו, ואינו מתחייב כלל משום אוכל קדשים בטומאת הגוף. וכתב שזו ראיה נכונה. ומסיק בצירוף עוד צדדי היתר שאין שום חשש איסור באותה רפואה, עיי"ש.
ובמנחת יצחק (ח"ט סי' עט) דן בדבר וויטאמין שהרופאים נותנים לצורך חיזוק הגוף, ועושים אותם מכבד ובשר של נבילות וטריפות, ויש מהם טובים לחיך ויש מהם מרים. וכתב שיש מקומות שהרופאים נותנים וויטאמין בטבליות, והמה מצמחים ולא מנבילות וטריפות, וכשיכולים להשתמש בהם אין להשתמש בחששות איסור. אך אם אי אפשר בענין אחר אלא שעשויים מנבילות וטריפות, אם החולה בא לכלל חולה שיש בו סכנה מותר לו להתרפא בכל איסור ואפילו באלו הטובים לחיך, ובלבד שהרפואה היא רפואה בדוקה ואי אפשר במרים. ואם אינו אלא חולה שאין בו סכנה, מותר לו ליטול רק רפואות מרים. וכתב שאולי יש עצה גם בטובים לחיך לכרכו בקפסולה על פי ספק המשנה למלך הנזכר לענין כרכו בסיב, ובשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' קלז, ח"ה סי' י ובמפתחות שם) התיר לחולה חסר דם [בלוטארס] לשתות אייזען וויין מר על ידי שפופרת, כיון שהוא שלא כדרך אכילתו, והיינו בצירוף שני צדדי ההיתר, שהוא שלא כדרך אכילתו בעצם וגם שאוכלים אותו על ידי שפופרת לסניף, ויש לעשות כן גם בנידון זה.
והביא דברי מהרי"א שהתיר גם כן מטעם שכרכו בסיב והוכיח כן מסוגייתנו, וכתב שאין ראייתו מסוגייתנו ראיה, שהרי כבר כתבו התוספות (ד"ה שפיר) שהיו יכולים להעמיד דברי רבי יוסי הגלילי כשתחב לו חבירו את התרומה בבית הבליעה וכך לא נטמאה, אלא שיודעים היו שאין מדובר באופן זה, ואם כן יודעים היו גם שאין מדובר שכרכו בסיב. ומכל מקום אף שדחה ראייתו מסוגייתנו הסכים עמו בדינו מכח ראיות אחרות.
ועד"ז כתב בשו"ת להורות נתן (חי"א יו"ד סי' פו), לענין תרופה שיש בה תערובת חמץ וצריך ליטלה בפסח, שאם כרכו בנייר או קאפסול אין זה דרך אכילה ואין בו איסור, וכמו שהעלה במשנה למלך ובשו"ת חתם סופר (או"ח סי' צז), והוא הדין בתרופה של חמץ שטעמה מר אם יכרכנה בנייר לא יהיה איסור בדבר, ועיי"ש שהאריך בזה.
אך בשו"ת מנחת שלמה (תנינא סי' סה, ח"ב סי' סג) הביא דברי בעל הדברי הלל שכתב, שכיון שדרכן של רפואות להתקבל ע"י אלו האובלאטין [קפסולות] הרי דרכם בכך ואין זו חציצה ותקנתם קלקלתם, שאם לא היה כורך את אבקת התרופה באובלאטין היה נחשב שלא כדרך אכילה, ועי"ז שכורכים את הסמים בתוך האובלאטין גרע משום שבכך החשיבו לאוכל. ועל סברא זו חלק המנחת שלמה, וכתב שאינו נכון כלל, שהרי מכל מקום גם עכשיו אינו אוכל את הרפואה בדרך אוכל והנאה אלא נוטלה לצורך רפואה בלבד. אך להלכה כתב שהצדק עם הדברי הלל, שאין שום עדיפות בכריכה זו, שהסברא נותנת שעכ"פ כיון שדרך לקיחת הסמים היא בכריכת האובלאטין אינם חוצצים כלל, והרי זה כשותה את הסמים עצמם במינם. ולכן כתב שאם הסמים מרים הם ואין החיך נהנה מהם הרי זה שלא כדרך אכילה שמותר בחולה שאין בו סכנה, ואין הכריכה בקאפסולה מעלה ולא מורדת.