גר שמל ולא טבל אם מותר לו לשבות בשבת
ובארץ צבי (ח"א סי' מא) הביא אסמכתא לחידוש התוספות ישנים מדברי המדרש (דב"ר א כא), אמר ר"י בר חנינא, נכרי ששמר את השבת עד שלא קיבל עליו את המילה חייב מיתה וכו'. ומשמע שבקבלה בלבד שקיבל על עצמו למול כבר אינו חייב מיתה על שביתתו. וכן למד בציץ הקודש (ח"א סי' לד סק"ד) מדברי המדרש הנזכר, שבקבלה בלבד יצא מכלל גוי ששבת. ובשו"ת בנין ציון (סי' צא) נשאל, בדבר מעשה שהיה בירושלם ביום ג' כ"ג לירח אדר שני שנת תר"ח לפ"ק, שנימול נכרי אחד שבא ממדינת מאראקא לשם גירות בפני בד"צ דקהל אשכנזים וקיבל עליו המצות כדין וכדת תורה, ובשבת קודש שלאחריו לא נתרפא ממילתו עדיין ולכן לא טבל, וכבר היה זריז במצוות והיה נזהר בשביתת שבת הגם שעודנו בכלל חולה שאין בו סכנה ולא הניח לגוי להבעיר אש בביתו, והג"ר אשר לעמיל הגאב"ד דק"ק גאלין שגר אז בירושלים אמר שאסור לגר זה לשמור שבת, כיון שהוא גר שמל ולא טבל ואין גירותו גרות אלא כנכרי הוא, כיון שאינו גר עד שימול ויטבול, ואם ישמור שבת דינו כגוי ששבת שחייב מיתה [ועל פי זה הלך שליח בית דין וציוה בשם הבית דין לאותו גר לעשות מלאכה, ובאמת לא היה אלא על פי דיין אחד, ועל כרחו של הגר ציוה לו לעשות מלאכה, וכתב הגר את שמו בשבת בלשון הגויים ובדמע על שאינה ה' לידו לעשות כן, ולמחר נודע הדבר בעיר וביקשו כמעט כל חכמי העיר לגזור על דיין זה נזיפה]. והשיב בבנין ציון, שאף שאינו נכנס לכלל ישראל עד שימול ויטבול, מכל מקום משעה שנכנס לברית מילה כבר נבדל מכלל בן נח, ועל כן אינו מצווה עוד במצות יום ולילה לא ישבותו שנצטוו בה בני נח לאסרם בשביתה. והוא כעין דברי ציץ הקודש והארץ צבי והראשית בכורים. גם בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קטז) כתב, שגר שמל ולא טבל אם כי בשם ישראל לא יכונה, מכל מקום בחד צד הוא כישראל.
ובשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סי' ח ד"ה אולם) הביא מה שכתב בשו"ת דברי יוסף להגר"י שווארץ (סי' כד), שגר שמל ולא טבל חומרי ישראל וחומרי גוים עליו, ולכן אסר על אותו גר לעשות מלאכה בשבת כיון שגם חומרי ישראל עליו. ובמנחת אלעזר דחה דבריו, אך גם דחה הראיה מדברי המדרש הנזכר, כיון שאין למדים הלכה מהמדרש, עיי"ש.
