חיוב מצות מגילה בקריאה או בשמיעה

לעיל הובאו דברי הבה"ג, שהנשים חייבות בשמיעת המגילה ולא בקריאתה, ולדבריו נמצא שחיוב האנשים הוא במקרא מגילה ולא בשמיעה בלבד. ולכאורה לדבריו צריך ביאור איך אפשר לצאת ידי חובה מהשליח ציבור, והרי צריך לקרוא את המגילה מהספר, [כמבואר בשו"ע (שם סי' תרצ ס"ג)], ולשומע אין ספר לפניו ואיך יוכל לצאת על ידי שמיעה בלבד ידי חובתו, ולא עדיף מקריאה בעל פה שאינו יוצא ידי חובתו, כמבואר בשו"ע (שם).
וביישוב קושיא זו כתב בטורי אבן (מגילה יט: ד"ה חוץ מחש"ו) גדר חדש בדין שומע כעונה, שמחשיבים את השומע כנגרר לקורא לכל דבר, ולא רק לעצם הקריאה בלבד אלא גם להשלמת תנאי מצות הקריאה, וכיון שהקורא קרא את המגילה מתוך ספר, נחשב גם השומע ממנו כעונה מתוך הספר. וכתב לענין חרש שוטה וקטן שאינם יכולים להוציא ידי חובה, שהרי אינם בני חיוב ואין לגביהם דין שהשומע מהם כעונה, שאין השומע מהם יכול לצאת ידי חובתו, אף אם נאמר שמהרהר בקריאת המגילה יוצא ידי חובתו, כיון שהוא אינו אלא כמהרהר בעל פה שאינו יוצא אלא מתוך ספר, ולא עדיף מקראה על פה שאינו יוצא ידי חובתו, שהרי אין ספר לפניו, ורק על ידי דין שומע כעונה נחשב השומע כאילו קרא אף הוא מתוך הספר.
אמנם נחלקו הפוסקים בחידוש דין זה לענין קריאת התורה בסומא. בשו"ע (שם סי' קלט ס"ג) פסק, שסומא אינו קורא לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב, ולכן אין להעלותו לתורה. והט"ז (שם סי' קמא סק"ג) הכריע כדעת האגודה (ב"ק סי' כד) והנימוקי יוסף (מגילה כד. ד"ה ויש מי) שכתבו, שסומא שאמרו שאינו קורא בתורה היינו דווקא כשהוא עצמו קורא, ומשום שאסור לקרות על פה, אבל אם יש בעל קורא שפותח ורואה והסומא רק מברך ועומד בצידו, אין איסור בדבר, ויכול הסומא לברך על הקריאה מטעם שומע כעונה. וכן כתב במג"א (סי' קלט סק"ד), שבזמנינו שהש"ץ קורא מותר לקרותו לעלות לתורה.
ובשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' עה) חלק על הט"ז, וכתב שמה יתן ומה יוסיף אם יהיה דינו כעונה, והרי מכל מקום אינו אלא כעונה על פה כיון שאינו יכול לראות דבר בתוך הכתב, ואסרו הרמב"ם וכל הפוסקים לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב אף על פי שבקי בו וקורא כתיקונו, משום שכך הוא הדין שדברים שבכתב אסור לאמרם בעל פה, וכל שכן בציבור ובברכה שלא נתקנה אלא על קריאה הגונה מתוך הכתב. ודין שומע כעונה אינו מועיל אלא לפיקח הרואה בספר תורה ויכול הוא לקרות מתוכו, בזה אנו אומרים אם שומע ושותק ומכוין לקריאת הש"ץ שיוצא בזה כאילו קרא בפיו אע"פ ששתק, משום שומע כעונה, שבאופן זה הרי הוא כעונה מתוך הס"ת כדינו לפיכך יוצא ידי חובה בשמיעה, משא"כ בסומא שאינו רואה כלום מתוך הכתב, למה תועיל לו השמיעה להתירו בדברים שבכתב לקרות על פה, ואם אמרו שומע כעונה לא אמרו שהוא כקורא מתוך הכתב.
וכן כתב בספר חסד לאברהם (סי' ח) כהיעב"ץ ששומע כעונה אינו אלא כקורא על פה. ובישוב הקושיא הנזכרת איך יוצאים ידי חובת קריאת המגילה בקריאת בעל הקורא גם כשהשומעים אינם שומעים מתוך הכתב, כתב בחסד לאברהם שצריך לומר שבמגילה המצוה היא רק השמיעה ואין דין לקרותה, ולא כהבה"ג. ובשו"ת בית שלמה (ח"א סי' יז ד"ה והדבר ברור) השיג עליו, וכתב שמנוסח הברכה על מקרא מגילה, מוכרח שהמצוה היא בקריאת המגילה ולא בשמיעתה בלבד, וכדעת הבה"ג שהאנשים מצווים בקריאת המגילה.