יין של ישמעאלים

ובטהרת המים (מערכת היו"ד אות כז) כתב, שיש מקשים על מה שנפסק להלכה שמגע הישמעאלים ביין שלנו אינו אוסרו אלא בשתיה ולא בהנאה, שלפי מה שידוע עכשיו שגם הישמעאלים עובדי עבודה זרה הם, שבאמונתם כתוב ללכת לעיר מיכ"א [מכה], ושם עבודתם היא להשליך אבנים בבור אחד בעת עבודתם, הרי זו עבודה זרה של זורק אבן למרקוליס, כמו שכתב באבן עזרא (דניאל יא ל ד"ה ויבן). וכיון שהם עובדי עבודה זרה ממש אם כן יאסר מגעם ביין שלנו גם בהנאה, כמו שאר עכו"ם.
ותירץ על פי מה שכתב הרמ"א (שם סי' קכג ס"א) שהטעם שמגע עכו"ם ביין אוסר בהנאה הוא משום גזירת יין שנתנסך לפני עבודה זרה שהוא אסור מדאורייתא, ולכן אסרו נגיעה של עכו"ם שמא ינסכו לעבודה זרה, וזה אינו שייך אלא בעכו"ם שעבודתם בניסוך יין לפני עבודה זרה שלהם, אבל הישמעאלים שאין דרכם בניסוך יין, ולא עוד אלא שהם נזירים מן היין ובורחים ממנו, אין לחשוש בהם שמא ינסכו היין לעבודה זרה, ולכן אף על פי שהם עצמם נידונים כעובדי עבודה זרה, מכל מקום דין יין נסך אין בהם, אלא כשאר גוים שאסור בשתיה ולא בהנאה כעכו"ם. ודייק כן מדברי הלבוש (סי' קכד ס"ו) שכתב, שכל גוי שאינו עובד עבודה זרה כגון הישמעאלים שאין להם פסילים ועבודה זרה, יינו אסור בשתיה משום בנותיהם, אבל מותר בהנאה, שהרי לא שייך כאן הגזירה משום חשש ניסוך, ומגען ביין שלנו שוה ליינם שאסור בשתיה. וביאר בכוונתו, שישמעאלים אין להם פסילים וע"ז ולכן אין בהם חשש ניסוך, אבל הם עצמם נידונים כעובדי ע"ז. ולפי דבריו אין ללמוד מדין יין נסך להתיר להתפלל בבית תיפלתם.
אמנם הרמב"ם (שו"ת, סי' תמח) כתב בתשובה לישמעאל אחד שנתגייר, שהנה פסק (מאכלות אסורות פי"א ה"ז) שכל גוי שאינו עובד עבודה זרה כגון אלו הישמעאלים יינם אסור בשתיה ומותר בהנאה וכן הורו כל הגאונים. ואמר לו רבו של אותו גר, שהם עובדי עבודה זרה, והאבנים שמשליכין בתרפותן הן למרקוליס. וכתב הרמב"ם, השיב לך שלא כהוגן עד שנתעצבת אל לבך ונכלמת, ואלו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם והם מייחדים לאל יתעלה יחוד כראוי, יחוד שאין בו דופי, ולא מפני שהם משקרים עלינו ומכזבים ואומרים שאנו אומרים שיש לאל יתעלה בן נכזב כך אנחנו עליהם ונאמר שהם עובדי ע"ז. התורה העידה עליהם (תהלים קמד ח) 'אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר'. והיא העידה עלינו (צפניה ג יג) 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית'.
ואם יאמר אדם שהבית שהם מקלסין אותו בית ע"ז הוא, וע"ז צפונה בתוכו שהיו עובדין אותה אבותיהם באותו הבית מה בכך. אלו המשתחוים כנגדו היום אין לבם אלא לשמים. וכבר פירשו רז"ל (סנהדרין סא:) שאם השתחוה אדם לבית ע"ז והוא סבור שהוא בית הכנסת הרי לבו מסור לשמים, ואינו נחשב שהשתחוה לע"ז. ואלו הישמעאלים היום כולם טף ונשים נכרתה ע"ז מפיהם, וטעותם וטפשותם בדברים אחרים היא, שאי אפשר לאומרו בכתב מפני פושעי ורשעי ישראל, אבל ביחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל.
ובאמת שהיה לישמעאלים מקודם באותם המקומות שלשה מיני ע"ז, פעור ומרקוליס וכמוש, והם עצמם מודים בדברים אלו היום וקוראין להם שמות בלשון ערבי. שהנה פעור עבודתו שיפעור עצמו לפניו, או שיניח ראשו ויגביה ערותו למולו כמו שאלו הישמעאלים משתחוים היום בתפלתם. ומרקוליס עבודתו ברגימת האבנים. וכמוש עבודתו בפריעת הראש ושלא ילבש בגד תפור. ודברים אלו כולם מפורשים וידועים אצלנו מקודם שתעמוד דת הישמעאלים. אבל הישמעאלים היום אומרים, זה שנפרע ראשנו ושלא נלבש בגד תפור בתפירות, הוא כדי להכנע לפני האל יתעלה, ולזכור היאך יעמוד האדם מקברו, וזה שנשליך האבנים, בפני השטן אנו משליכים אותם כדי לערבבו. ואחרים מפקחיהם נותנים טעם ואומרים צלמים היו שם ואנו רוגמים במקום הצלמים, כלומר שאין אנו מאמינים בצלמים שהיו שם, ודרך בזיון להם אנו רוגמים אותם. ואחרים אומרים מנהג הוא. כללו של דבר, אע"פ שעיקר הדברים יסודם לע"ז, אין אדם בעולם משליך אותם האבנים, ולא משתחוה לאותו המקום, ולא עושה דבר מכל הדברים לשם ע"ז, לא בפיו ולא בלבו אלא לבם מסור לשמים.