כשרות עופות המקבלים זריקות

מבואר במשנה שאחד מן הטריפות הפוסלות בבהמה זה נוקבת הוושט. ובפתחי תשובה (יו"ד סי' כג ס"ק יג) הביא מהברית אברהם (שו"ת יו"ד סי' כ-כג) שדן לענין ההקזה שעושים לבהמות בצוארם על ידי אומן הבקי בכך, אם חוששים שהקיז במקום הסימנים ונעשית טריפה, והאריך להתיר מכמה טעמים. אבל כתב שמכל מקום ראוי ונכון ליזהר שהמקיז יאחז בסימנים לצד השני. אך בדיעבד גם באותם הבהמות שהעובדי כוכבים מניחים להקיז ואין ישראל רואהו גם כן אין להחמיר.
וכן כתב החתם סופר (שו"ת יו"ד סי' כא) להתיר בהקזה שעושים בצואר הבהמה, וכמו שהעיד הפרי מגדים (יו"ד סי' מו שפתי דעת סק"י) לענין תרנגולים מסורסים, שאף שיש לחשוש אולי ניקבו הבני מעיים, מכל מקום אין העולם נזהרים בזה מאחר שהוא אומן בקי ומקפיד שלא יגיע לבני מעיים, ואין צריך להמתין י"ב חודש [והביא שם מדברי הכנסת הגדולה (הגב"י אות ט) שהתיר מטעם שהוא ספק ספיקא, ששמא עברו עליהם י"ב חודש ושמא לא ניקבו בני מעיים כלל, ועיין שם מה שהשיג עליו], ואם כן העיד הפרי מגדים לענין סירוס, שהדבר מסור וידוע לכל כפרי וכפרי, כל שכן בהקזה שצריך לזה רופא אומן ודאי שיש להתיר, ואף שיש מיעוט המצוי שעושים בהם ההקזה, אבל כיון שהרוב של אותו מיעוט שיש בהם רושם ההקזה חיים לפנינו משמע שהאומנים בקיאים בזה שלא יגיע לבני מעיים. ועיין שם שהאריך עוד בהתירים ובראיות להתיר. ועיין עוד בדרכי תשובה (יו"ד סי' כג ס"ק צח) שהביא דעות הפוסקים שהתירו בזה. ובערוגת הבושם (שו"ת, יו"ד סי' נד) כתב, שמכל מקום חסידים ואנשי מעשה נהגו שלא לאכול תרנגולים מסורסים, אלא אם כן אנו יודעים שעברו עליהם י"ב חודש משעת הסירוס, והוא בכלל מה שאמרו (יבמות כ.) קדש עצמך במותר לך.
אמנם החתם סופר בתשובה אחרת (שם סי' קכב) כתב לענין אווזות פטומות שדרך הגויים המוכרים אותם לתחוב במחט כמה פעמים תחת הכנף כדי שיראה עבה מחמת שומן, שאם ניכר על האווז שתחבו בו מחט הוא צריך בדיקה שיש לחוש שנגע בריאה, ואין מועיל לזה מה שאומר הגוי שלא נגע בריאה, אבל אם אין אנו יודעים שתחב אין חוששים לזה, כיון שהרוב אין תוחבים כלל, וגם אלו שתוחבים רובם אין נוגעים בריאה, וכל אווז יש לו חזקת היתר משנולד, עיין שם שהאריך. וכתב השבט סופר (יו"ד סי' כג) שמה שכתב שכשיודעים שתחב צריך בדיקה, ואין סומכים על מה שהתיר (סי' כא) מחמת שסומכים על מה שהוא אומן ובקי, כיון שכאן כל תכליתם הוא שיראה שמן בשעת המכירה על ידי המכה ועושה כן סמוך למכירה ואינו זהיר כלל שלא יתחוב בריאה, מה שאין כן המסרסים והעושים הקזה שעושים כן כדי לשבחה ולפטמה ולמכור לאחר זמן, ואז ודאי שנזהרים שלא לנקוב הוושט או הבני מעיים כי על ידי זה יכולה למות. ועיין עוד באמרי אש (יו"ד סי' כד) במה שכתב ליישב סתירת החתם סופר.
ובמנחת יצחק (שו"ת, ח"ב סי' סז) יצא לדון על דבר המצאה חדשה שהיתה בזמנו שכדי שיתפטמו העופות היו מזריקים להם כדורים על ידי שתוחבים שפופרת של ברזל בעור מצד העורף ודוחקים הכדורים בתוך העור ואחר כמה ימים מתמוססים הכדורים במקומם ועל ידי זה הם מתפטמים, וכתב שאם אנו יודעים שהזריקו להם דרך העורף אין שום חשש [וכן כתב בשו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' קסח], אלא שלפעמים נמצאים כדורים דבוקים לוושט וזה סימן שהזריקו להם מהצואר, ובאופן זה יש להחמיר שלא לאכול העופות, שכאן אין לסמוך על מה שכתב החתם סופר שאפשר לסמוך על אומן, מפני שהורעה חזקתם אחר שראינו שעשו הזריקה שלא כדרך האומנים, דרך הצואר ועשו נקב מפולש, שלא כפי הוראת הבקיאים בזה. ובסוף דבריו כתב, שאפשר שיש להחמיר אף בסתם עופות שכיון שמלאכת הזריקה נתונה לכל אחד והוא עושה כרצונו יש לחשוש שעשה הזריקה מהצואר ואפשר שניקב הוושט. ועיין עוד בדבריו (ח"ז סי' נג-נה) לענין זריקות הניתנות לעופות לצורך רפואתם, שהכריע שהעופות שיודעים שהזריקו בהם יש לחוש לנקיבת האיברים הפנימיים, אבל אותם שאין אנו יודעים אם הזריקו בהם ובאיזה מקום הזריקו יש להתירם מעיקר הדין, אמנם לכתחילה יש להקפיד לקחת רק מאותם שיודעים שלא הזריקו כלל, או שידוע שהזריקו בהם רק בשוק למעלה מצומת הגידים, עיין שם.