שאלה
התקנו פרגולה חדשה מעץ, ובקורות שעליהם רצינו להעמיד את הסכך, הרכיבו המתקינים קורות עם חריצים שחרצו אותם כדי להכניס בהם תאורת לדים, והתעוררנו לשאול אם החריצים שבתוך הקורות לא נחשבים לבית קיבול, וממילא תהיה הקורה פסולה לסיכוך גם לעניין 'מעמיד', כדין עץ שיש בו בית קיבול שמקבל טומאה, שהרי גם המעמיד צריך להיות מעץ הכשר לסכך.
תשובה
הנה לגבי קורות עם חריצים כדי לקבל את ראשי הקנים של הסכך, דעת הפוסקים להכשיר אם נעשו קורות אלו לשם סיכוך, כי הקנים נתחבים בהם ברפיון, וכיון שעשאן לשם סיכוך אינו מקבל טומאה משום בית קיבול, ועוד שקני הסכך מתחברים לחריצים על הגג תוך כדי סיכוך, ואין זה דומה לסולם שכתב המשנה ברורה (תרכ"ט סקכ"ג): דאסור לסכך בו, דבית קיבול הוא ומקבל טומאה, וממילא בודאי יש להחמיר שלא לסכך על גביו.
והנה גבי חריץ של קורת עץ, דהיינו פשוטי כלי עץ, מצינו בגמרא (סוכה יב:): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, סִכְּכָהּ לסוכתו בְּחִיצִּין זְכָרִים - בבתי יד של חצים העשויים מעץ שיש בראשם בליטה, בטרם ננעצו בראש החץ, הסוכה כְּשֵׁרָה, שאף שכלי הם, מאחר ואין להם בית קיבול אינם מקבלים טומאה וכשרים לסיכוך.
אולם אם סיככה בִּנְקֵבוֹת - בבתי יד של חיצים שיש בראשם נקב, הסוכה פְּסוּלָה, כיון שיש להם בית קיבול ומקבלים טומאה, ושנינו במשנה לעיל (יא.) שכל דבר המקבל טומאה פסול לסכך בו.
בזמן שהיו משתמשים בחיצים היו מרכיבים אותם משני חלקים, חוד החץ היה עשוי ממתכת, וחלקו השני, האחורי, היה עשוי מעץ ושימש כבית יד לאחיזת החץ.
חיבורם נעשה על ידי הכנסת בליטה שהיתה באחד מהם בנקב שבחלק השני, פעמים שבקצה הקדמי של הבית יד היתה בליטה ובצידו האחורי של ראש החץ היה נקב כנגדה ופעמים להיפך. החלק שבו הבליטה נקרא 'זכר' והחלק שבו הנקב מכונה 'נקבה'. הגמרא דנה האם מותר לסכך בבית יד של החץ העשוי מעץ לפני שחיברוהו אל ראש המתכת, כשהוא זכר וכשהוא נקבה.
מקשה הגמרא, דינו הראשון של רב שהמסכך בחיצים זְכָרִים כְּשֵׁרָה, פְּשִׁיטָא - דין פשוט הוא, שכיון שאינם מקבלים טומאה ראויים לסיכוך, ומה בא להשמיענו.
מתרצת הגמרא, זה החידוש בדברי רב, מַהוּ דְּתֵימָא - שמא תאמר נִיגְזוֹר לפסול סוכה המסוככת בחיצים זְכָרִים, אָטוּ – משום שמא יעשה סוכה המסוככת בחיצים נְקֵבוֹת שיש להם בית קיבול ומקבלים טומאה, קָא מַשְׁמַע לָן – משמיענו רב שאין גוזרים, וסוכה המסוככת בחיצים זכרים כשרה.
ממשיכה הגמרא לדון בחלקם השני של דברי רב ומקשה, בִּנְקֵבוֹת פְּסוּלָה, פְּשִׁיטָא - דין פשוט הוא, שכלי עץ שיש להם בית קיבול מקבלים טומאה, וברור שפסולים לסכך בהם, ומה השמיענו רב.
מתרצת הגמרא, זה החידוש בדברי רב, מַהוּ דְּתֵימָא - שמא תאמר שכיון שהנקבים שבראשי החיצים הנקבות עשויים בכדי למלאותם מילוי עולם נחשבים הם כפשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה, שבֵּית קִבּוּל הֶעָשֹוּי לְמַלּאוֹת לעולם ולא להתרוקן עוד לֹא שְׁמֵיהּ קִיבּוּל, קָמַשְׁמַע לָן – השמיענו רב באמרו שחיצים נקבות פסולים לסיכוך שאין הדבר כן, אלא גם בית קיבול העשוי למלאות נחשב בית קיבול, וממילא חיצים נקבות מקבלים טומאה ופסולים לסיכוך.
כך פירשו התוספות (ד"ה מהו, כביאור השבות יעקב ח"א סי' לג והנודע ביהודה קמא יו"ד סי' צו בהבנתם) והר"ש (כלים פכ"ו מ"ב) וראשונים נוספים רבים את מסקנת הסוגיא.
והקשו מכאן התוספות על רש"י בסנהדרין (סח. ד"ה מהו) שנקט שמחלוקת תנאים היא, לחכמים בית קיבול העשוי למלאות עולמית טהור ולרבי אליעזר טמא, שלפירושו תהא סוגייתנו כרבי אליעזר שאין הלכה כמותו.
וכתבו התוספות שדוחק לומר שפעמים נוטלים את הברזל מן העץ ולכן מקבל העץ טומאה, שאין ודאי שתהא הכנסת ראש החץ מילוי לעולם. וכתב היד דוד (בתוספות זה) שברש"י לא יתכן לומר כן כלל, שהרי כתב (ד"ה העשוי) 'למלאות מילוי עולם שלא להתרוקן עוד'. וצידדו השבות יעקב (שם) והפרי מגדים (או"ח סי' תרכט מ"ז סק"ו) שלעולם בית קיבול העשוי למלאות לעולם טהור, וגזרו מדרבנן שלא לסכך בו גזירה אטו עשוי למלאות באופן זמני. וכעין זה כתב הנודע ביהודה (שם) שבית קיבול העשוי למלאות מקבל טומאה מדרבנן ולכן פסול לסיכוך.
וכתבו השבות יעקב והנודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' קט) בביאור צד הגמרא כאן לפסול חיצים זכרים אטו נקבות ומסקנתה שאין גוזרים, שמזה למדנו שחיצים נקבות עצמם פסולים רק מדרבנן ולכן אין לפסול בזכרים שגזירה לגזירה היא.
והנה האור החיים הקדוש בספרו 'ראשון לציון' מחדש כאן חידוש נפלא. וכך הוא כותב: מהכא מוכח להדיא דבית קיבול העשוי למלאת שמיה קיבול וליכא מאן דפליג אהא שמעתא ופסקה הרמב"ם בפ"ה מהלכות סוכה וז"ל סככה בחצים בזכרים כשרה בנקבות פסולה אע"פ שהוא עשוי להתמלאת בברזל בית קיבול הוא ומקבל טומאה ככל כלי קיבול עכ"ל.
וקשה דבפ"ב מהלכות כלים (ה"ג) כתב וז"ל
בית קיבול העשוי למלאותו אינו בית קיבול, כיצד בקעת של עץ שחוקקין בה בית קיבול ותוקעין בו הסדן של ברזל, אם של נפחים היא אינה מקבלת טומאה שאע"פ שיש בה בית קיבול לא נעשה אלא למלאותו וכן כל כיוצא בזה. עכ"ל.
ומשמע דאפילו קודם שמילא אותה בברזל קאמר דאינה מקבלת טומאה.
והיה נראה לומר דהאי דמי להך דכתב הרמב"ם התם בבקעת כו' וז"ל ואם היתה של צורפין הרי זו מקבלת טומאה מפני שהם מגביהין את הברזל בכל עת שירצו ומקבצין את שפות הזהב כו' והרי נעשית לקבלה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. וא"כ הא נמי כחצים דמי דגם הוא לפעמים מגביהין העץ מן הברזל לתקן אחד מהנה. וא"ת א"כ מאי קמל"ן רב משנה היא בפרק י"ז ממסכת כלים וז"ל תחתית הצורפין טמאה ושל נפחים טהורה ע"כ. והן אמת דמצינן למימר דחדית לן רב דחצים נקבות דמו להך דתחתית של צורפין אלא דזה דוחק.
והנכון לומר הוא דשני מיני עשוי למלאת הם אחד כשבית קבול הוא לתשמיש צורכי הכלי עצמו שיש בו בית קיבול זה הגם שמתמלא חשיב בית קיבול, והיינו חצים נקבות שהנקבות שבהם הוא כדי שישמש בחץ זה למרחוק על ידי חץ שתוחב בו ונמצא בית קיבול הוא צורכי החץ כדי שיעשה מלאכה שלימה. ולזה שמיה בית קיבול והיינו מה דחדית לן רב.
ואיכא בית קיבול אחר והוא כשאינו לתשמיש הכלי עצמו אלא לתשמיש כלי אחר הבא בתוכו כדי להשתמש בו ונמצא כל הבית קבול אינו אלא בשביל המתמלא בו ולא בשביל הכלי שנעשה בו בית קיבול זה לא חשיב בית קיבול כלל. והיינו הך דקתני בפרק י"ז דכלים דתחתית הצורפין דהתם נקבות הבקעת שבתחתית הסדן אלא לתשמיש הסדן לא לתשמיש הבקעת ולזה לא שמיה בית קיבול. ומאן דאית ליה מבוא בטומאה וטהרה ירגיש חילוק זה כי נכון הוא. ולזה תמצא ששינה הרמב"ם את לשונו בשני מיני בית קיבול אלו בהא דחצים כתב אף על פי שהוא עשוי להתמלאת ובההיא דכלים כתב בית קיבול העשוי למלאתו. ומי שאינו מבין דברי חכמים יחשוב דלאו דוקא. ולא היא אלא הא דחצים אינם עשויים החצים כל עיקר בשביל נקב זה אלא שעשו הנקב לתיקון יפה לתשמיש יותר ראוי לזה אמר עשוי להתמלאת, פי' מעשה זה של בית קיבול עשאוהו, אבל לא עשאוהו להשאר כך אלא להתמלאת. ובהך דתחתית הצורפין אמר עשוי למלאתו פי' כל עצמו של נקב זה לא היה אלא למלאתו ונמצא נעשה כל עצמו לצורכי הממלאו והבן ולזה לא חשיב בית קיבול דכל הכלי בטל וכבית יד לסדן ובזה נמי נתיישבה תמיהת התוספות בגמרא בד"ה בנקבות שהקשו מקתא דסכינא דטהורה.
הנה לפי דברי רבינו האור החיים הקדוש נמצא דגם בנידון שלפנינו, מאחר שכל החריץ שנועד כדי למלא בו את תאורת הלדים, נעשה רק לצורך התאורה ואין לו צורך לקורה עצמה, שהיא עומדת בפני עצמה, אם כן חשיב שפיר כמו בקעת שחוקקין בה בית קיבול ותוקעין בו הסדן של ברזל, ואינה מקבלת טומאה.
והגר"ח גם הוא כתב ליישב הסתירה בדברי הרמב"ם בחילוק דומה לזה, ולשיטתו כל שהחיבור הופך אותם לכלי אחד ממש, שוב אין זה נחשב בית קיבול שמקבל טומאה.
וכתב דבדין חיבור לטומאה מצאנו תרי גווני חיבור, חדא היכא דנתחברו יחד במציאות עד שנעשה כלי אחד ואז נחשב ככלי אחד לכל הלכותיו, ועוד מצינו חיבור לטומאה מדין ידות הכלים שאע"פ שבאמת אין להם דין חיבור ממש עד שיחשבו ככלי עצמם, מ"מ מטמא מדין ידות דילפינן מקרא בחולין (דף קי"ח ע"א) דמטמא, ואם נימא דחיבורין משוי להו שהן נידונים כהכלי עצמו למה לי קרא לרבוי לטומאה, אלא ודאי דהוא דין מסוים בטומאה דאע"פ שאינם מגוף הכלי מהני להו חיבורם דמטמא מדין ידות, וכמו ידות האוכלין דאף דבודאי הידות אינן נחשבין אוכל, ומ"מ מטמא מדין ידות כיון שנתחברו להאוכל, כמו"כ הוא דין ידות הכלים דאף דאינן כהכלי עצמן מ"מ מטמאין מתורת ידות דילפינן מקרא דמטמאין.
וגבי חיצין כל חיבורן הוא רק מדין ידות, אבל מה שנוגע לעצם הכלי אינם חשובים כלל חיבור ככלי אחד, וא"כ חשיב שפיר בית קיבול העשוי למלאות ג"כ העשוי לקבל משום דמקבל את המילוי עצמו, אבל היכא דהוי חיבור גמור דהוי כלי אחד ממש אז לא שייך לומר שיהא נחשב עשוי לקבל מחמת המילוי.
ומיישב לפי זה מה שהקשה בגליון בשבת דף נב ע"ב על התוס' (ד"ה היא) על הא דאמרינן טבעת של אלמוג וחותם של מתכת טהורה, דיקבל טומאה מחמת שעשוי לקבל החותם, ותירצו דהוי בית קיבול העשוי למלאתו דלא שמיה בית קיבול. והקשה בגליון שם מהך דסוכה י"ב דאיתא להדיא דבית קיבול העשוי למלאת טמא, וכן הק' הגרע"א שם, ולפי"ד הכא בטבעת ודאי דהוי חיבור גמור ונעשה כלי אחד ממש, וע"כ שפיר תירצו התוס' דבכה"ג עשוי למלאת לא הוי בית קיבול וכמו שנתבאר בשיטת הרמב"ם.
וגם לפי דבריו בנידון דידן נראה שהוא חיבור ממש, ושוב אינו מקבל טומאה, ולא דמי לחיצין נקבות.
ועיין בגליון הש"ס לרבי עקיבא איגר, שציין לדברי השבות יעקב (חלק א סימן לג), שכתב: לולי דברי התוספות יש לפרש: מהו דתימא, בית קיבול העשוי למלאות לא שמיה בית קיבול ומותר לסכך בו, קא משמע לן, שמכל מקום גזרינן שמא יבא לסכך בכלי שיש לו בית קיבול גמור. ואם כן לדבריו מעיקר הדין בית קיבול העשוי למלאות אינו בית קיבול, אלא שאסור לסכך בו מגזירת חכמים. ומעתה יש לנו עוד סניף להתיר, וכדעת הרבה מן הפוסקים שאע"פ שהמעמיד צריך להיות מדבר הראוי לסכך בו, מכל מקום אם אינו פסול לסכך אלא מדרבנן, מותר לעשותו 'מעמיד'.
ובערוך לנר כתב ליישב הסתירה, דלאחר שמלאוהו שוב הוי דינו כפשוטי כלי עץ, אבל בחיצים נקבות מיירי שעדיין לא נתמלאו בברזל, דאם נתמלאו בברזל הם טמאים מדין יד לברזל כמו ידות אוכלים. ויש עוד תירוצים מעין זה.
וממילא הוכרע הדין שאם ממלא את החריץ בתאורה, אין זה בית קיבול לעניין סכך וכשר לסכך. ואפילו את"ל שגזרו מדרבנן. הרי למעמיד יהיה כשר, כדעת רוב הפוסקים שהפסול לסכך מדרבנן כשר למעמיד. וממילא יש להתירו.
ועיין עוד בחזון איש (כלים כז סק"ג) שכתב לבאר שיטת הרמב"ם גבי בקעת דלאו שמיה בית קיבול, דמיירי באופן שלא נעשה הכלי אלא לתכלית המילוי בלבד ולא על מנת לטלטל מה שמונח בו על ידו כקתא דסכינא שמיועד כדי שיטלטלו הסכין על ידו, וזו סברא דומה קצת למה שכתב בראשון לציון שחילק בין אם הוא צורך הכלי או צורך המילוי, אלא שבחזון איש נטה כאן לצד אחר והוא שכל שאינו כדי להשתמש בו אלא רק לצורך המילוי אין זה בית קיבול. ונראה שנתכוון גם לדמות זה לכלי העשוי לנחת.
ואכן נראה דבלא"ה יש לומר שאינו מקבל טומאה, דהא הוי כלי עץ העשוי לנחת, וכל כל עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה.
אלא ששיעור ששיערו חז"ל לעניין כלי עץ העשוי לנחת, הוא בארבעים סאה בלח וכוריים ביבש, ואמנם הקורה הגם שהיא במשקל כבד, עדיין אין היא מחזקת כנ"ל. ובזה באנו לכאורה למחלוקת הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם (כלים פ"ג ה"א) כתב שכל כלי עץ העשוי לנחת אפילו אינו מכיל ארבעים סאה, אינו מקבל טומאה. וכלי עץ סתם, שלא נעשה בכוונה לנחת, אם יש לו שוליים לישב עליהם על הקרקע כדי שלא יהא נוח להתגלגל, ומחזיק ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש, אף הוא אינו מקבל טומאה מפני שחזקתו שעשוי לנחת. ולדבריו לימוד אחד הוא שכל שעשוי לנחת אינו מקבל טומאה, אלא שכלי המחזיק ארבעים סאה חזקתו עשוי לנחת.
אך הראב"ד השיג על הרמב"ם, שמנין לו שכלי שמחזיק פחות מארבעים סאה שנעשה על מנת שלא לטלטלו אינו מקבל טומאה, שאם למד זאת מהשלחן והמנורה שהקשו שהרי הם כלי עץ שעשויים לנחת, אף על פי שאינן מקבלין ארבעים סאה בלח, הלא משם אין ללמוד לשאר כלי עץ, משום שבשלחן והמנורה היה איסור לטלטלם, ואין ללמוד משם לשאר כלי עץ שאין איסור לטלטלם. ומדבריו נראה שסובר שלא נאמר דין עשוי לנחת אלא באופן שנתבאר כאן בגמרא, שיש איסור לטלטל כלים אלו ממקומם.
ובכסף משנה הקשה על דברי הראב"ד, מנין לו מה שכתב שיש איסור בטלטול השלחן והמנורה, ועוד שהרי מקור הלימוד הוא מההיקש לשק, ושק הרי אין איסור בטלטולו, וא"כ מהו שכתב הראב"ד שדווקא אם יש איסור בטלטולו אינו מקבל טומאה בפחות מארבעים סאה.
ועיין בשיח יצחק (חגיגה כו: ד"ה אלא) שכתב לבאר בדעת הרמב"ם שסובר שאין לחלק מסברא בין כלי שאסור לטלטלו ובין כלי שהאדם החליט שלא לטלטלו, שכשם שבכלי האסור לטלטלו גורם האיסור שיחשב עשוי לנחת, אע"פ שמצד עצמו הוא ראוי לטלטול ורק איסורא הוא דרביע עליה, כמו כן כלי שהאדם החליט לקובעו במקומו, וכיון שמצינו בשלחן שהיה נחשב כעשוי לנחת אילולי הפסוק 'השלחן הטהור' מכלל שהוא טמא, הוא הדין נמי בכלי שהחליט עליו שלא לטלטלו.
ומעתה לשיטת הרמב"ם יש לומר דהוי כלי העשוי לנחת ואינו מקבל טומאה. ונראה דהיינו דוקא בקורות כבדות כנידון השאלה שיש בהם מקום לחרוץ לשלב תאורה (ומיירי בקורות שהם ברוחב של כ13 ס"מ על 13 ס"מ), וביותר יש לומר כן אם כבר קבעו את הקורה והתקינוהו דרך קבוע לבניין הפרגולה שלא יזוזו משם, שלאחר שהם מחוברים וקבועים שם אינם מקבלים טומאה, גם אם אחר כך משלב בהם את התאורה. ואם כן שפיר יכול להשתמש בקורה זו כ'מעמיד' לסכך.
