נטילת ידים על אכילת פת הבאה בכיסנין

כתב בשו"ע (או"ח סי' קנח ס"א), שכשיבוא לאכול פת שמברכים עליה 'המוציא', יטול ידיו אפילו אם אינו יודע שנטמאו בשום טומאה, ויברך 'על נטילת ידים'. אבל על פת שאין מברכים עליה המוציא, כגון לחמניות דקות או פת הבאה בכיסנין, אם אינו קובע סעודתו עליהם אין צריך נטילת ידים, ואם קובע סעודתו עליהם צריך נטילת ידים.
ובבית יוסף (שם ד"ה וכשבא לאכול) כתב, שכן מבואר בדברי הרשב"א בתורת הבית (הקצר ב"ו סוף ש"א) שכתב, שהאוכל כעכין וכיוצא בהם לתענוג ואינו קובע סעודתו עליהם אינו צריך ליטול שתי ידיו, ומשמע מדבריו שאם קובע סעודתו
עליהם צריך נטילת ידים. אך כתב הבית יוסף, שהדבר קשה בעיניו איך יתכן שעל אותו לחם בעצמו יצטרך נטילת ידים פעם אחת ופעם אחרת לא יצטרך, והיה נראה לומר לולא דבריו שהאוכל פת הבאה בכיסנין אין צריך ליטול ידים גם כשקובע עליה סעודה.
ובשו"ת חתם סופר (או"ח סי' פו) נשאל מה הוקשה לבית יוסף, והרי מבואר בסוגייתנו כעין זה, שאם כל אדם אוכל צפור שאין בה כזית אינו חייב עליה, כיון שאינה חשובה איבר להתחייב עליה בכלשהו, ואמר רבא שאם חשב אדם אחד לאכלה אבר אבר ואכל אותה כשהיא שלימה, חייב עליה משום אבר מן החי, כיון שגילה דעתו שלאברים היא עומדת עבורו, וחייב עליה משום אוכל אבר שלזה אין צריך שיעור כזית. והקשה לו אביי, איך יתכן שיהיה דבר אחד שאם אכלו אדם זה הרי הוא חייב עליו, ואם אכלו אדם אחר אינו חייב אליו, ואמר לו רבא שאין זו קושיא, לפי שבאדם זה הולכים אחר מחשבתו ובאדם זה הולכים אחר מחשבתו. ואם כן על דרך זו ממש יש לומר גם בענין קושיית הבית יוסף, שבאדם זה שחשב לקבוע סעודתו על הפת הבאה בכיסנין הולכים אחר מחשבתו ומחייבים אותו בנטילת ידים, ובאדם אחר שלא חשב לקבוע סעודתו על פת זו, הולכים אחר מחשבתו שלו, ואין מחייבים אותו בנטילת ידים. וקשה מה הוקשה לבית יוסף בכך.
והשיב לו החתם סופר, שמדברי רבא עצמו בסוגייתנו משמע שאין אומרים כן אלא בשני בני אדם, שאדם אחד חשב מחשבה אחת ואדם אחר חשב מחשבה אחרת, אבל באותו אדם עצמו אף רבא לא אמר שיוכל ביום אחד לחשוב על הציפור לאכלה אברים אברים וביום אחר לאכול אותה שלימה, שכיון שביום אחד היתה מחשבתו כך, אינה מתחלפת ביום אחר בלי מעשה. שאם היה רבא סובר כן אפילו באדם אחד, היה לו להשמיע חידוש גדול זה שאפילו באותו אדם אפשר שביום זה יתחייב וביום אחר לא יתחייב, וממה שלא דיבר אלא בשני בני אדם מוכח שמודה הוא באדם אחד. וזהו שהקשה הבית יוסף, שמדברי הפוסקים נראה שאפילו באדם אחד אפשר שביום אחד יצטרך נטילת ידים על פת הבאה בכיסנין וביום אחר לא יצטרך, וזה אי אפשר. ומלבד זאת כתב שדברי רבא אינם להלכה אלא רק אם תימצי לומר שמחשבת אוכלין שמה מחשבה, ואף הרמב"ם לא פסק כן, ואם כן אין להוכיח מכאן שהולכים בזה לפי מחשבתו ובזה לפי מחשבתו.