תלישת צמחים תלושים בשבת ויום טוב

בגמרא מבואר שתאנים שצמקו בעודן מחוברות לענפיהם, אף על פי שאינן חשובות כמחוברות לענין טומאת אוכלין, הרי הן חשובות מחוברות לענין תולש בשבת, ואם תלש מהם בשבת חייב חטאת. וכתבו התוספות (שבת קנ: ד"ה במחובר), שהגמרא דקדקה לדבר בתאנים שצמקו בלבד, אבל אם יבשו התאנים אינן חשובות מחוברות גם לענין שבת, וכתבו שכן משמע בכל הסוגיא שאם יבשו הן ועוקציהן מטמאות טומאת אוכלין ואין דינן כלל כמחובר. ומבואר בדברי התוספות שאין חיוב תולש כשתולש מדבר שהתייבש עד שאינו יונק מהקרקע.
ובדעת הרמב"ם (שבת פ"ח ה"ד) שכתב, תאנים שיבשו באיבהן וכן אילן שיבשו פרותיו התולש ממנו חייב, דנו הפוסקים, בחיי אדם (כלל יב נשמת אדם אות ב) נקט שיש טעות סופר בדברי הרמב"ם, וצריך לומר 'וכן אילן שיבש ופרותיו בו', וכוונת הרמב"ם להוסיף שגם אם יבש האילן לגמרי עם פירותיו יש בו עוד איסור תולש, שאם לא כן דברי הרמב"ם נכפלו שלא לצורך. והביאו להלכה במשנה ברורה (סי' שלו ס"ק נו). אך בדבר אברהם (ח"א סי' כד אות טו) נקט, שרק אם האילן לא יבש חייב על תלישת הפירות גם אם הם יבשו כבר, אבל אם יבש האילן אין חייב על תלישת הפירות ממנו. וביאר יסוד הדברים וגם החילוק המבואר בסוגייתנו בין שבת לטומאה, שלענין טומאה הדבר תלוי ביניקה, וכיון שיבש ואינו יונק מהקרקע אינו חשוב כמחובר. אבל לענין שבת חייב על קטיעת החיבור מהקרקע ולא על הפסקת היניקה, אלא שהחיבור יכול להיות בשני אופנים, על ידי יניקה וכן על ידי חיבור טבעי, ולכן אם האילן לא יבש והוא מחובר לקרקע על ידי היניקה, הרי הוא חייב על תלישת הפרי ממנו, אף על פי שהפרי כבר יבש ואין בו חיבור של יניקה, כיון שהפרי מחובר לאילן בחיבור טבעי, והאילן מחובר לקרקע בחיבור של יניקה, והרי הפרי כמחובר לקרקע וחייב על תלישתו. אבל אם האילן יבש ואינו מחובר לקרקע על ידי יניקה, וחיבור טבעי לעולם אין בין האילן לקרקע כיון ששני דברים הם, אם כן כשתולש את הפרי מהאילן לא הפסיקו כלל ממקום חיבורו. אמנם אם האילן נעקר מהקרקע ולא רק התייבש, אינו חייב על תלישת ענפים ממנו לדברי הכל.
ומתוך כך תמהו בשער אפרים (שו"ת, סוף סי' ב) ועוד אחרונים רבים על הלבוש (או"ח סי' תכח ס"א) שכתב הטעם שתיקנו מייסדי הלוח שלעולם לא יחול ראש השנה ביום ראשון, כדי שלא יבוא יום הושענא רבה ביום השבת, שאין חובטים ההושענות בשבת שהוא איסור דאורייתא, והחביטה אינה אלא מנהג ואינה דוחה שבת, ואם יבוא הושענא רבה בשבת ותדחה ההושענא יבוא הדבר לידי שכחה, הלכך עשו חכמים חיזוק לדבריהם ודחו יום ראש השנה כדי שיבוא יום הושענא רבה בחול ביום ראשון. ותמהו על הלבוש, שהרי ההושענות תלושות הן, ואין שום איסור תורה בחבטתן. ובפרי מגדים (שם א"א סק"א) הוסיף שאפילו איסור דרבנן אין בדבר [וראה שו"ת דבר יהושע (ח"ד סי' ד) שהאריך ליישב דעת הלבוש, וביאר שהחיוב הוא משום מחתך].
אך בשיירי כנסת הגדולה (או"ח סי' שכב הגה"ט אות ב) כתב על דברי הטור שמותר לקטום הדס בשבת כדי להריח בו, שרבים תפסו דברים כפשוטם ועושים מעשה לקטום ולשבור בדי הדס בשבת ויום טוב להריח בהם, ומקצת מהחכמים הוקשה להם דבר זה ושאלו את פיו, והורה שאין לעשות כן, וגם אם מן הדין אין איסור בדבר אין נכון לעשות כן מפני עמי הארץ, שיראו שקוטמים את ההדסים בתלוש וידמו דבר לדבר ויבואו להתיר לקטום מן המחובר. ומה גם שנראה שמעיקר הדין הדבר אסור, ולא התירו אלא לקטום מעט ענף יבש כגון אוראגאג'י שהוא עץ יבש שאין ריחו נודף אלא בקטימה, אבל ליתן לאחרים שיריחו בודאי אסור.
ובלשון לימודים (סי' קס) חלק, והביא בשם הגאון רבי יצחק דאלבה וז"ל שמאז שבא לעיר אזמיר ראה מנהג שהיו נוהגים משנים קדמוניות מאז נתיישבה העיר, שביום המילה היו מביאים הדסים רבים, והיה כל אחד נוטל בד בידו, ואחר המילה כשבירך המוהל על הכוס היה מברך על ההדס והיו כולם מריחים בבדים שבידם, וכן היו עושים בשבתות וימים טובים ולא נמצא מי שימחה בידם, ואחר פטירת הרב רבי יוסף אישקאפה קם חכם אחד [כפי הנראה הוא הכנסת הגדולה שהיה ממלא מקומו של מהר"י אישקאפה באיזמיר בהוראת איסור והיתר] ורצה לבטל המנהג ולהחרים שלא יביאו הדסים בשבתות וימים טובים, לפי שראה שהתינוקות היו קוצצים מן העלים, וכן עשה. ועיי"ש שהאריך לחלוק עליו ובירר שאין איסור בדבר, וכן כתבו רוב הפוסקים.