איחור פדיון הבן מפני איזה צורך

במשנה מבואר שאב שמת לאחר שבנו הבכור הגיע לשלושים יום, הבן בחזקת פדוי, שמן הסתם פדה אותו אביו בזמנו וכהלכתו, עד שיאמרו לו שלא נפדה, ואז יש לו לפדות את עצמו. ופירש רש"י (ד"ה עד), שדי באמירה שאומרים לו ששמעו מאביו בשעת מיתתו שעדיין לא פדה את בנו, אבל אין צריך עדות גמורה, כיון שחזקה זו אינה חזקה גמורה, מאחר שרבים הם האנשים שאינם פורעים חובותיהם מיד. והקשה במצפה איתן מהמבואר בשבועות (מה:), שפועל שתבע את בעל הבית שלא שילם לו שכרו ביומו אינו נאמן אפילו כשנשבע, שחזקה שאין אדם עובר על 'בל תלין', ולמה לא אמרו שחזקה אין אדם עובר על מצוות עשה של פדיון הבן.
ובשו"ת להורות נתן (ח"ו סי' צ סק"ד) הוכיח מכח קושיא זו, שחובת פדיון הבן אינה מוטלת ביום השלושים דווקא, ואינה דומה לחובת תשלום לפועל שחובתה היא ביום תשלום עבודתו, ומה שנאמר (במדבר יח טז) 'ופדיו מבן חודש תפדה', אין ביאורו שיפדה ביום שנעשה בן חודש, אלא שיש עליו חיוב שיפדה משנעשה בן חודש, אבל לא שביום החודש עצמו יש חיוב. אולם מן הראוי לעשות את הפדיון מיד ביום השלושים, מאחר שמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה (מכילתא בא מס' דפסחא פ"ט). אבל איסור זה של החמצת המצוה, אינו איסור חמור, ועל איסור זה אין חזקה גמורה שאין האנשים עוברים, ועל כן כתב רש"י, שבאמירה בעלמא די בלהסיר חזקת הפדיון, ועל הבן לפדות את עצמו. וראה במה שהובא בזה לעיל (יב:), ושם נתבאר שכך היא דעת החינוך (מצוה שצב), שאין למצוה זו זמן קבוע, ובכל שעה ושעה אחר שלושים יום זמנה הוא. אלא ש'חכם לב יקח מצוות' (משלי י ח), ויקדים ויעשה אותן מיד כשאפשר לו, 'וחפץ ה' בידו יצלח' (ישעיה נג י). וכן כתב בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' רלג), ועיי"ש עוד.
והנה במגן אברהם (סי' רמט סק"ה) כתב, שפדיון הבן שעבר זמנו אין לעשותו בערב שבת כדי שלא יאכלו סעודה גדולה בערב שבת ואז לא יאכלו סעודת שבת לתאבון. ולכאורה צריך ביאור כיצד מאחרים את הפדיון בכמה ימים כדי שיאכל סעודת שבת לתאבון, והרי בכך הוא מבטל בכל ימים אלו את המצוה לפדות. ואכן החיי אדם (ח"ב כלל א ס"ח) חלק על המג"א, והתיר לעשות גם פדיון הבן שלא בזמנו בערב שבת משום שכל רגע ורגע זמנו הוא, אולם בשו"ת להורות נתן (שם) ביאר על פי דרכו, שחובת פדיון הבן אינה מוטלת על האב כל רגע ורגע, אלא רק מכח של איסור החמצת המצוה, ולכך הוא יכול לדחותה מפני כבוד השבת.
ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קיח) נשאל, האם מותר לאחר מצות פדיון הבן בכמה ימים, כדי שהסעודה תהיה גדולה יותר. והשיב שאין לדחות את הפדיון עבור זה, משום שודאי שראוי הוא שלא להשהות את המצוה. אבל אם עבר והשהה את פדיון בנו, כתב האגרות משה שאינו נחשב לעבריין, כיון שלא עבר על עשה אלא שהשהה את המצוה שלא כדין.