השתמשות בדמי פקדון כשמת המפקיד ואין ידוע מי היורשים

בשו"ת חלקת יעקב (חו"מ סי' טז-כ) נשאל, בדבר איש אחד שבשנות המלחמה העולמית מסר לחברו אלף דולר בפקדון, ומאז נאבד זכרו של המפקיד, ואף אחר שפרסם הנפקד מודעות בעיתונות לחפש אותו או את יורשיו אין קול ואין קשב, והציע הנפקד לחכם אחד העוסק בהוצאת כתבי יד מרבנים גדולים ות"ח הי"ד שנקטפו על קידוש השם ע"י הרוצחים ימ"ש, כדי להעלות זכרם בחידושי תורתם, ושיהיו שפתותיהם דובבות בקבר, ומדפיס ועולה ספרי מקדשי השם המכילים דבריהם של הקדושים הי"ד עם הגהות וביאורים, ולמטרה זו הציע הנפקד ליתן האלף דולר להוצאות הדפוס, שממקום קדוש בא ולמקום קדוש ילך. ושאל אותו ת"ח אם מותר לעשות כן ולהשתמש במעות הפקדון לצרכי מצוה, או שמא דין המעות הללו להיות מונחים עד שיבוא אליהו ויתברר למי הם שייכים, ואין להוציאם לעניינים אחרים. וכתב החלקת יעקב, ששאלה זו נוגעת להרבה אנשים כידוע, שמונחים תחת ידם פקדונות הרבה מאנשים שאבד זכרם שלהם ושל יורשיהם, ושואלים מה לעשות בפקדונות הללו שלא למעול מעל בממון אחרים, ושאלה זו צריכה בירור על פי ההלכה.

והנה בפתחי תשובה (חו"מ סי' רפה סק"ג) הביא מחלוקת הפוסקים בנידון כעין זה, שמהר"ם מלובלין (שו"ת סי' יב) נשאל בדבר אורח שהפקיד נכסיו אצל בעל הבית ומת, ולא נודע שיש לו איזה יורש בעולם [כן הביא בשמו הפתחי תשובה, ואמנם בשאלה זו נשאל היעב"ץ, אך נידון המהר"ם הוא באחד שלוה מעות או נפקד במעות ולא בחפץ, אך היעב"ץ כתב שנידון המהר"ם הוא כעין נידונו], וחלק מהר"ם עם רב אחד [מהר"א ששון (שו"ת תורת אמת סי' צג)], ונקט שבית דין צריכים להוציא הממון מיד הבעה"ב ולהעמיד אפוטרופוס נאמן שישמור עליו עד שיבוא אחד מהיורשים לתבוע הממון, אלא אם כן הבעה"ב המוחזק הוא עצמו איש אמיד ובטוח ויעמיד בטחון שיהיו הנכסים בידו עד שיבואו יורשיו או עד שיבוא אליהו, ועכ"פ יהיו הבי"ד בטוחים שהקרן לא יאבד לעולם. ובשאילת יעב"ץ (ח"א סי' קמב) חלק עליו, ונקט שאין צריך להוציא הממון מידו כלל, ובפרט שקשה מאד שיבואו יורשים שיוכלו לברר שהם היורשים של פלוני שמת כיון שלא הכירוהו בחייו, והרי זה כממון שאין לו תובעים, ומן השמים זכו לו את המעות ושלו הם. ואם ירצה לנהוג מדת חסידות יעשה בממון דבר לצורך נשמתו של הנפטר ויש בזה ג"כ קצת השבה.

והחלקת יעקב האריך לשאת ולתת בראיות היעב"ץ ודחה סברותיו וראיותיו, והעלה שרק אם בעל הממון הוא שתוקי ואין שום אפשרות שיתברר היורש, הנכסים הם הפקר והמחזיק בהם זוכה, אבל אם יש איזו אפשרות שיתברר מיהו היורש יהיה הממון מונח עד שיבוא אליהו ולא ישתמש בו הנפקד, ואפילו אם אין בממון סימן ורק בדרך צד הריחוק אפשר שיתברר הדבר. ולכן גם בנידון המהר"ם והיעב"ץ אין שום סברא לומר שהמחזיק יחזיקו לעצמו, כיון שיש אפשרות שיתברר מיהו היורש, אפילו רק על צד הריחוק והסתעפות, ולכן יהיה הממון מונח עד שיבוא אליהו, וכפסקו של המהר"ם.

וצידד, שלכאורה יש להתיר לנפקד להשתמש בממון, על פי המבואר בסוגייתנו, ששתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים, וכל אחד מהם נתן ה' סלעים לאותו כהן, ומת אחד מהם בתוך שלשים, יחזיר להם הכהן חמש סלעים, ודווקא כשבאו שני האבות בהרשאה, אבל אם באו כל אחד בפני עצמו, יכול הכהן לדחות את כל אחד מהם ולומר לו שאינו מחזיר לו את המעות עד שיביא ראיה שבנו הוא זה שנפטר בתוך שלושים. וכן נפסק להלכה וכמו שהובא באליבא דהילכתא. וקשה, שהרי כשמת אחד מהבכורים בתוך שלשים, נשארו בידו של הכהן ה' סלעים שבודאי אינם שלו, אלא שלא נודע למי משני האבות הם, ולמה לא נאמר שיהיו המעות מונחים בידו עד שיבוא אליהו, כדין נפקד שאינו יודע מי הם יורשי המפקיד וכנ"ל. ואם נאמר שכיון שאין אף אחד מהאבות תובע את שלו בטענת ברי, לכן יכול הכהן להשתמש במעות, ולא אמרו שיהא מונח אלא כשיש תובעים הטוענים טענת ברי, אם כן בנידון השאלה שאין לפנינו יורשים הטוענים טענת ברי, יהיה מותר לנפקד להשתמש במעות ולא יצטרך להניחם עד שיבוא אליהו.

אך כתב שזה אינו, וכל נפקד שאינו יודע למי להשיב אסור לו לכלות את המעות, ואף שזה רק חוב ממוני כמתבאר בשו"ע (חו"מ סי' רצב ס"ז) שמותר לנפקד מעות להשתמש בהם ולהשיב אחרים תחתיהם, מכל מקום כיון שפריעת בעל חוב מצוה וחל עליו מיד כשקיבל הפקדון חיוב להשיב את המעות, לכן אם אינו משיבם צריך עכ"פ להניחם בין המסופקים שהוא שלהם והוא עצמו אסור לו להשתמש ולכלות את המעות. ומה שבסוגייתנו מותר לכהן להשתמש במעות ולכלות את המעות, הוא כיון שמתחילה באו המעות לידו בתורת פדיון ונעשו שלו, ואחר כך כשמת אחד הבכורים לא חל עליו כלל חיוב להשיב את המעות, כיון שכבר מתחילה היה יכול לדחות את כל אחד מהם ולומר לו שלא בנו הוא שמת, ולכן יכול להשתמש במעות לעצמו.