אכילת תבשיל שהתבשל עם בשר שהורה בו חכם

כתבו בספר מאירת עינים (שורש שלישי ענף רביעי סק"כ), שנראה שאף מי שרגיל להחמיר על עצמו שלא לאכול מסירכא אף שעוברת על ידי מיעוך ומשמוש [עיי"ש (ס"ק יד) בשם התבואות שור (סי' לט ס"ק עד)], מכל מקום הרוטב והבשר שהגיע מבהמה אחרת ונתבשל עם אותו בשר מותר באכילה.
והביאו ראיה לדבר מענין הדבק, שרבינו ירוחם (נט"ו אות ו קכד ע"ג, הובא בבית יוסף יו"ד סי' לט ד"ה ודע שהרשב"א) הביא בשם ספר האשכול שמנהג נרבונ"א לאכול דבק גמור [אונא שבריאה הדבוקה לאומא] אפילו שלא דרך רביצתה, והיו קוראים עליו 'אומר לדבק טוב הוא' (ישעיה מא ז), ועל דבק תלוי בסירכא רחבה היו קוראים 'כי קללת אלהים תלוי' (דברים כא כג).
והביא בכנסת הגדולה (שם הגב"י ס"ק קצה) [ומקורו בהמשך דברי רבינו ירוחם שם], שהעיד חכם אחד מעיר נרבונא כי הראב"ד היה מתארח עם אוכלי הדבק, והיו קושרים לו חתיכת בשר לפיו בחוט אחד לסימן, והיתה מתבשלת בקדרה עם הדבק, והיה אוכל אותו בשר עם התבשיל, אף על פי שבעצמו לא היה אוכל מבשר זה. וכן מנהג העיר נרבונא שאין נמנעים מלאכול בבית אוכלי הדבק אפילו לסעודת הרשות.
ובשו"ת מהרלב"ח (סי' קכא, הובא בקצרה בכנסת הגדולה שם) הביא דברי רבינו ירוחם, שממנו מוכח שגברא רבה איש אלוהים קדוש הוא כהראב"ד, אף על גב שהיה נוהג איסור במאכל והוא הדבק, היה אוכל פליטתו במינו ושאינו מינו. וכתב שלבו מצר ומצטער על אשר לא זכה לדעת מפי כתבו ראיה ברורה לזה ומקור מוצא סברתו זאת, שהיא סברא זרה כפי הנראה, כי אין טעם כלל לאסור הדבר ולהתיר פליטתו, ומה שהשכל נותן הוא שהכל יהיה אסור או הכל יהיה מותר. ומכל מקום הרי הראב"ד היה רב גדול בקי בכל התלמוד ספרא וספרי ברייתא ותוספתא, ובודאי שהיתה לו ראיה ברורה למעשהו זה הזר כפי הנראה. וצידד לברר בדעתו, שנקט שאיסור הדבק הוא איסור קל מאוד, והיתה דעתו נוטה להיתר, כיון שהדבוק לריאה באותם המקומות מגין עליה וכשירה, אלא שהיה לו ספק קצת בדבר, ומפני ספק זה רצה להחמיר על עצמו, וקיבל עליו איסור הדבק לחתיכה בעצמה אך לא לפליטתה והמתבשל עמה. ומי שעושה כן מפני הספק הרשות בידו, וכל שכן אם צדדי הספק אינם שקולים. ולמד כן מדין הדמאי שאסרוהו חכמים מפני הספק ולא אסרו את תערובתו. ובאמת לא בכל דבר דרבנן יש לומר כן, אלא רק במה שהם אמרו כן בפירוש שלא באו לאסור את תערובתו, ומשם יש ללמוד לכל מי שאוסר דבר על עצמו, שיכול לאסור על עצמו רק את הדבר בפני עצמו ולא את תערובתו. ועיי"ש שהביא עוד עדויות על מנהגים כאלו.
והכנסת הגדולה הביא בשם רבו עוד ביאור בדעת הראב"ד, שהיה אוסר על עצמו את הדבק מדין נדר, והנודר מן הבשר מותר בתבשיל שלו (שו"ע יו"ד סי' רטז ס"ט). ומטעם זה הביא בשו"ע (או"ח סי' תקנא ס"י) שיש מי שאומר שהנוהגים שלא לאכול בשר בימים הנזכרים, מותרים בתבשיל שנתבשל בו בשר. אך כתב ששם יש טעם נוסף להיתר, שכוונתו היא לצער נפשו, והוא מצטער גם באי אכילת הבשר לחוד, ועל כן אין ללמוד היתר משם לכאן.
ובספר דברי שאול לבעל השואל ומשיב [שהוא אחד ממחברי המאירת עינים] (יוסף דעת יו"ד סי' סד סי"ד) כתב, בשנת תרי"ז ד' אמור הגיעני מכתב מכבוד אבי מורי הגאון נ"י שכתב בזה הלשון, בש"ס חולין [בסוגייתנו] בבלאה את גום שדי [רבי חנינא אמר לשמשו שהיה בבלי ונהג איסור באחד החלבים, שיקצוץ אותו ויאכל השאר], והיה קשה לי שהרי על כרחך מדובר בשכבר נתבשל, שאם לא כן איך אמר לו 'קמוץ הב לי דאיכול', וכי חס ושלום אכל רבי חנינא חלב חי, וכיון שמדובר בנתבשל, אם כן לשמשו שהיה בבלי היה אסור גם הבשר שנתבשל עמו, ומה אמר לו 'גום שדי' דהיינו חתוך עד עקרו והשלך, משמע שהבשר מותר. ומזה נראה ראיה למה שכתבתם בספר מאירת עינים בדין מי שקיבל עליו להזהר מסירכא מיעוך ומשמוש, וראיתי מי שהשיג עליך, ומזה ראה למה שכתבת ודוק. עכ"ל ויפה כתב.
אך בתורת זבח (סי' מ העלה שלמה סק"ג) כתב, שבאמת הרי להלכה הנודר מן הבשר אסור בתבשיל (ראה ש"ך יו"ד שם ס"ק כה), ואם כן כאן שנחשב כנודר מן הדבר צריך להיות אסור גם בתבשיל, אלא שכוונתם של המתירים היא, שזהו דווקא כשנודר ממש מן הבשר, ובזה הולכים אחר לשון בני אדם שכוונתם לאסור גם את התבשיל. אבל כאן שלא נדר בפירוש אלא שחומרא החמיר על עצמו ואינו אלא כעין נדר, כיון שלא החמיר על עצמו אלא בגוף הבשר אינו נאסר בתבשיל. ועל פי זה הקשה על דעת המתירים, שלכאורה הכל תלוי בדעת המחמיר בשעה שקיבל על עצמו את החומרא, שאם אכן לא היתה כוונתו אלא לאסור את הדבר בעצמו ולא את התבשיל, פשוט שאינו נאסר בתבשיל. אבל כשמקבל על עצמו חומרא בסתמא ואינו נותן דעתו על כך שלא יאסר התבשיל, הרי זה ככל הנודר ואוסר על עצמו בשר, שאסור הוא גם בתבשיל. ומטעם זה באמת חלק המגן אברהם (סי' תקנא ס"ק כט) שהנוהגים איסור באכילת בשר מראש חודש אב, אסורים גם בתבשיל של בשר. והוסיף עוד שכאן גרע יותר, כיון שהמחמירים על עצמם מחמירים לנקוט כדעת הראשונים המחמירים בדבר זה, וכיון שלדעתם של הראשונים הללו גם התבשיל אסור, אם כן מסתמא היתה כוונתם לאסור על עצמם גם את אכילת התבשילים. ומסיק שהדבר מסור ללב, וכל ערום יעשה בדעת בשעת קבלתו, ומכל מקום על בליעות הכלים אין נוהגים להקפיד.